רגע לפני סוף השנה האזרחית, נפרדת ממצעד "עשרת הגדולים" שכל-כך רציתי שיקרו לי השנה, וכנראה שאצטרך לחכות איתם עוד קצת...

1) להיות קשובה וסבלנית יותר לגורים. לעשות איתם יותר דברים ביחד.

2)      לצאת לחופש עם איש המטרות, בלי רגשות אשמה שהגורים נשארו בבית...

3)      שכל ה"פרדים" של הזוגות גרביים שהלכו לי לאיבוד בכביסה יעשו "קאמבק" מפתיע.

4)      שאני ארגיש שאני חיה במדינה שיש בה חופש וכבוד לבנות ונשים.

5)      שאני אוכל להדליק בו זמנית את התנור, "הבוילר" והמזגן בבית שלי, בלי "שיפול הפקק".

6)      שכמה אנשים קרובים אלי במיוחד ידעו כבר אחת ולתמיד שהם מאוד חשובים לי ושאני אוהבת אותם ביותר (ויפסיקו לעשות מניפולציות..)

7)      לרקוד. הגוף שלי דורש וחוסר הזמן מקשה עלינו , פשוט מקשה. אוף!

8)      להיות עם ההורים שלי יותר.

9)      לנשום יותר: מממהההה, מממהההה......

10)  להבין שזה בסדר שאני צריכה לחכות, ולא הכול בחיים כול להתנהל כמו הרצון בקצב "טורבו"  שלי.  

האנשים השקופים

ה"תמונה" שלה לא יוצאת לי מהראש כבר כמה ימים : היא עמדה על הגבעה בצד, רחוקה משאר האנשים, בוהה באדמה בפנים עצובות, שחומות ועגולות עם שיער "מקלות" ופוני מסותת.  לפעמים הבת של האישה שהיא ליוותה בשבע השנים האחרונות הושיטה לה יד וקרבה אותה אליהם. היא התקרבה, התחבקה איתם וכעבור מספר דקות ראיתי אותה שוב נוטה הצידה, כמו נפלטת מהקבוצה. נאמנה למהות בדידותה. זה קרה בלוויה שהייתי בה. היא, העובדת הזרה שסעדה את אותה נפטרת  והייתה קרובה אליה יותר מבעלה או ילדיה, ישנה לידה, החליפה לה והאכילה אותה, עמדה שם שקופה כשכל האנשים באו ללחוץ ידיים, לחבק ולהגיד "משתתפים בצערכם" לכל שושלת המשפחה מלבד אליה...

ונזכרתי בשבעה אחד שהייתי בו לפני כמה חודשים, ובעובד הזר שהסתובב שם בחצר כשכל המנחמים הגיעו ומילאו את כיסאות הפלסטיק הפרושים על הדשא. הוא הלך בחוסר נוחות הלוך ושוב על השביל שמוביל לכניסה לבית ודיבר בטלפון עם המעביד שלו. היו לו עיניים מבוהלות וחסרות אונים של מי שלא יודע מה צופן לו גורלו. אולי משפחה אחרת? ארץ אחרת או מה בכלל? ואף אחד לא ניגש לדבר איתו. ואף אחד לא שאל אותו איך הוא מרגיש? מה עובר עליו? והוא היה האיש הכי קרוב לנפטר. הוא זה שהיה לידו ברגעיו האחרונים...

גם לסבתא שלי, סבתא שרה ז"ל האהובה כל כך, הייתה פיליפינית. יולנדה. היו לה עיניים מלוכסנות וריסים שחורים ארוכים שתמיד אהבתי להתבונן בהם, כשישבתי על כורסת הקש לידה ברגעים בהם כתבה מכתבים לבעלה ושני הילדים שהיא השאירה שם.  היא לימדה אותי  ש "טגלוג" זה השם של השפה שלהם וש"קביו" זה סוס ב"טגלוג"...  כשסבתא  נפטרה  היא עברה למשפחה אחרת שגרה במושב קרוב אלינו והייתי נוסעת לבקר אותה, צחקנו מלא והיא הכינה לי את הירקות המוקפצים הכי טעימים בעולם. ואז היא נעלמה. יום אחד קיבלתי מימנה איגרת ברכה ליומולדת שלי שהיא תמיד זכרה. היא כתבה שהיא עובדת בקנדה עכשיו ושהיא מתגעגעת, וזהו. מאז לא שמעתי מימנה.

מעניין למה אנחנו לא מדברים עם אותם האנשים השקופים ברגעים האלה? אולי אנחנו מתעלמים מהם? מובכים? לא חושבים שיש צורך ממשי לשאול אותם מה שלומם? אולי לא נוח לנו לדבר איתם אנגלית? מעניין מה עם יולנדה עכשיו? מעניין מה עלה בגורלו של העובד הזר שהמטופל שלו נפטר לפני כמה חודשים, ומה יהיה עם העובדת הזרה שעמדה בודדה בלוויה? אולי אותם משפחות ימשיכו לשמור  על קשר?  אולי הקשרים יתנתקו, אותם עובדים זרים יגיעו למשפחות חדשות והכול יישכח? אין לי תשובות... אני יודעת שאני בחיים לא אשכח את יולנדה ואת הקשר המיוחד שהיה בינינו לבינה. המון פעמים מדובר באנשים מיוחדים ומקסימים ורגישים, שנותנים מנשמתם יום ולילה השקעה ומסירות אין קץ. חשוב לדבר איתם כשאפשר, להתעניין בליבם ולתת להם תחושה שהם הכול, חוץ מהיותם שקופים...

חסרת אונים

בשנים האחרונות אני מפויסת עם העולם. אני מרגישה ברורה ומדויקת עם עצמי ועם סביבתי. חוסר אונים היא תחושה ששכחתי איך הגוף מרגיש בה. שכחתי עד כדי כך שמישהו כנראה החליט שבכל זאת יותר מידי טוב זה לא טוב, וכדאי. אבל ממש כדאי להזכיר לי...לכאורה זה התחיל בעוד ערב שגרתי שבו הקהילה הברסלבית שגרה ביבנאל  קיימה ערב תרבותי, מוסיקאלי . אנחנו גרים בצמידות למרכז הקהילתי שלהם( צמידות כזו שהיא הפנטזיה של נער בכיתה ו' כשהוא רוקד "סלואו" עם הילדה הכי יפה ומפותחת בשכבה...) אכשהוא המוסיקה החסידית שריצדה ברקע הפעולות האוטומטיות של עוד ערב הכולל ארוחת ערב, מקלחות, השכבת הגורים ובהייה בחדשות נטמעה במיסביב,  וכשהלכנו לישון בסביבות עשר וחצי  אמרתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע  אני ארדם לצלילי שירי ערש חסידיים. קצת גיוון, "קולטורה", מה רע?...  בשתיים עשרה בלילה התעוררתי בתחושה שאני בתוך הסרט "פסיכו". התחלתי להלך בבית בסהרוריות של חולת ירח, מנסה למצוא פינה שקטה בתוך הדי הבסים והפמפומים שעברו לגור בעלייה השנייה של הלב שלי.

פגשתי את איש המטרות במטבח נשען על השולחן מחזיק ת'ראש בעיניים טרוטות כאילו יצא עכשיו מהסרט "נער בהפרעה". הצעתי שאתקשר למשטרה וזה מה שעשיתי עד רבע לאחת. שלוש פעמים  שהסתכמו בתשובה אחת זהה  "אין בעיה . אנחנו כבר שולחים ניידת לזירת האירוע". ברבע לאחת הבנתי בתמימותי שמשהו לא הגיוני מתרחש פה (זה קרה אחרי שראיתי מהחלון ניידת של המשטרה  שחזרה מ"זירת ההתרחשות" כלעומת שבאה...)

איש המטרות ואני התקדמנו צעד במערכה והתחלקנו לשני צוותים. הוא על הנייד ואני על הנייח. כל עשר דקות מישהו מאיתנו מתקשר ל"משטרע". שלפתי את מגוון הטונציות והמנעדים האפשריים שלי:  אמרתי סליחה ובבקשה, לחשתי, צעקתי, הייתי אמפאטית וסימפטית, דיברתי ללב ולרגש, להגיון  ולאדם שמאחורי המדים הכחולים והצ'קלקה. "תבין זה מטורף, השעה אחת וחצי בלילה – משעה תשע וחצי המוסיקה מפמפמת לנו במוח. אנחנו עשרה מטר מהאירוע ומערכת ההגברה שלהם יכולה לשמש את מדונה בהופעה בפארק הירקון. לא הגיוני שאתם לא עושים כלום! אני חסרת אונים! עד עכשיו ראיתי רק ניידת אחת שהגיעה ועשתה "יו טרן" עוד לפני שחנתה. ממי אתם מפחדים?

אני מתרגשת לבשר לך שבתחנת המשטרה הקרובה לביתי נפתח סניף של תיאטרון "הבימה". אחרי שעתיים של שיחות עקביות מצידינו אל שני הטלפנים (שכמובן  זיהינו את הקול שלהם והעברנו "חוויות" מי דיבר עם מי...)  הם המשיכו לשאול בנונשלנטיות? "באיזה מקום? ביבנאל? באיזה רחוב? אני כבר שולח  ניידת..."  "תגיד אתה עושה צחוק? שאלתי מותשת בעלבון.  אני מדברת איתך כבר שעתיים- מה אתה עושה את עצמך לא יודע מכלום? אם פשוט תודה שאתם לא מסוגלים להתמודד מולם  יקרו שני דברים טובים : הראשון הוא שאני לא אתקשר יותר, והשני-   שתחסוך מימך את האנרגיות של להיכנס לדמות " זאת הפעם הראשונה שאני מדבר איתך, במה אוכל לעזור"?

בשתיים וחצי לפנות בוקר הגיע השלב שלא ראיתי יותר בעיניים. ישבתי בסלון וכל מה  שיכולתי לראות  הוא את עצמי עולה על סט החוטיני וחזיית "הפוש אפ" הטחרתיים , וכשהם הדבר היחידי על הגוף שלי, אני פורצת ל"כולל" שלהם ופוצחת במחרוזת ריקודים סלוניים במרכז המעגלים  מול האברכים המפזזים למנגינת הנעימות החסידיות. אז, הרהרתי לעצמי יש סיכוי גבוה שהמוסיקה תיפסק לא? טריקת דלת היציאה מהבית העירה אותי מההזיה. אחרי שיחלפו שתי דקות יישמע הדבר ששכחתי את קולו. שקט! עוד שתי דקות יחלפו ואיש המטרות יחזור בפנים של גבר שניצח בקרב " צעקתי עליהם שיכבו את המוסיקה"! הוא אמר באסרטיביות ששמורה לאנשי מטרות... המומה מהתפנית הבלתי צפויה בעליל חזרתי לישון .  "יש סיכוי שהוא קרא את המחשבות שלי והחליט שהוא חייב לעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מידי"?...

עוד כמה לחיצות והיא בחוץ!

המאהב שלי

אני מתרגשת רק מעצם המחשבה עליו. יום שלם  לפני שאני איתו אני לא אוכלת. יומיים אחרי הפגישה שלנו אני לא ישנה בלילות, מוצפת אדרנלין וחווה "היי" שלא דומה לשום תיאור "אקסטרימי" שאתאמץ לנסח כאן.

מהרגע הראשון שהגעתי לעולם ידעתי שאותו  אני רוצה, אבל רק בשש השנים האחרונות אנחנו יחד. בשנה האחרונה הקשר התעצם, היינו בייעוץ זוגי, נעזרנו בגדולי המומחים וחווינו שיאים שלא ידענו כדוגמתם. אם אתם רוצים לראות אותו, אתם חייבים להגיע לאולם של קיבוץ גשר ב- 16/11/11 , יום ד' בשעה 20:30 ולהבין על מי אני מדברת. המחזה שלי!  איש המטרות כבר ראה, הפנים והבין שנועדנו זה לזו. המחזה ואני... ולא נותר לו אלא להשלים עם העובדה שיש לי מאהב ומעתה ועד עולם הוא שותף מלא בחיינו.  איש המטרות אפילו מסייע  ברגעי הצורך. טוב נו, אני לא רוצה לפרט יותר מידי כי אני רוצה שתבואו ותופתעו, אז אני רק אדליף  שכשיש ביני ובין המאהב שלי תקלות טכניות,  "קצרים בתקשורת" או  "בעיות במגע" הוא נחלץ לעזרתנו ונותן מענה מיידי.

זה לא היה פשוט. לא היה פשוט  להחליט שאני בוחרת להגשים את החלום ולשלם מחיר  שאומר שלעיתים אין לי במה לשלם... ובנוסף, לנהל מערכת יחסים עם מאהב ... אז על זה בדיוק כתבתי  את ההצגה. על הבחירות שלנו בחיים, ובעיקר על הפשרות ועל ההחמצות שאנחנו עושים בדרך...המחזה מספר על החלום של סבתא שלי להיות שחקנית  ועל החמצתו הגדולה. אתם יודעים שילדים מרגישים הכול, ואני כנכדה הרגשתי את טעם ההחמצה. באחד מהרגעים המרגשים בהצגה אני משחקת את סבתא בילדותי, אחרי שזיהתה את הגנים גם בי. בעיניים נוצצות ובקול מזדקן, חלוש אך החלטי, היא אמרה לי נחרצות: "ניצנ'לה, את כשתהיי גדולה, תהיי ארטיסטית! ואף פעם אל תשכחי את המשפט שסבתא אומרת לך עכשיו: מלפפונים מחמיצים – לא חלומות!!!"

ומאז ועד עצם היום הזה  אני מהלכת עם המשפט בגאון. עונה "נכון" לכל האנשים שמוארות להם העיניים כשהם שומעים שאני שחקנית ומיירטים: "אבל אין בזה עבודה בארץ"!, מהנהנת בראש  לכל מי שמגיב  בעייפות מהולה בפיהוק: "כשאני אגיע לפנסיה יהיה לי זמן לעשות את זה..." אבל אם הם שואלים את דעתי, אני עונה חד משמעית שזו טעות טעות טעות! כי תחשבו איזה אבסורד זה- אף פעם לא שמעתי גבר או אישה שכששאלו  אותם למה יש להם מאהב/ת, הם ענו שהם חיכו  לפנסיה כדי לממש ת'הזדמנות, או שאי אפשר למצוא מאהב/ת בארץ... אם הם רק היו מבינים שהמאהב/ת שלהם נמצאים הרבה יותר קרוב ממה שהם חושבים, הכול יכל להיות הרבה יותר ז-מין... אז זהו,  "העם אמר את דברו." אתם חייבים לבוא להצגה שלי! רק תיקחו בחשבון שאתם עלולים לצאת ממנה עם חשק עז למאהב/ת...

למה לי לקחת ללב?

זה קרה עשר דקות לפני הפקה שהעליתי עם התלמידים המדהימים של חוג דרמה שלי. סיימנו בדיוק לעשות חימום על הבמה. הם היו מוכנים ומאופרים עם ניצוץ מטורף בעיניים, מחופשים לחיות מיתוך המחזה שהם כתבו לבד. אני ניגשתי רגע מאחורי הקלעים לבדוק שהדיסק עובד, כי מי כמוני יודעת ש-ה- דרמות  מתרחשות תמיד  לפני השיא של חוג דרמה, רק שהפעם אני חייבת להודות, לא דמיינתי שהדרמה תגיע מכיוון שונה לחלוטין...

בעודי נושמת נשימת רווחה ומודה לאל על שבקע צליל מבעד למלבן המתכת המתויג  -play נעמדה מולי השיעור והאישה.  האישה הזו( שהייתה אימא של אחד הילדים בחוג) שידועה בקולניותה, בחוסר הכבוד שהיא רוחשת לסביבתה ובחוצפתה,  באה "להעביר לי מסר" שלא מוצאת חן בעיניה השעה שנבחרה לקיום ההצגה, היות ויש לה תכנונים אחרים...

בדיוק ברגע שהצרחות והמילים המלוכלכות שטפו את האולם ואת העיניים הנוצצות והלב המתרגש של כל הילדים שעמדו  על הבמה פעורי עיניים ופה, צופים במחזה האימה שנדחף בגסות להיות מחזה החימום למחזה שלהם, החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי עד אז בחיים. שתקתי והנחתי לתחושת ההשפלה שהציפה אותי, עד שעניתי לה בקול מתון שלא מתאים לי שהיא תדבר אליי ככה. לא בכלל, ובטח לא מול הילדים. ושאם היא רוצה לדבר שתשתה מים, תירגע ותצא החוצה. היא המשיכה לצרוח ואני התעלמתי. זזתי וביקשתי מהילדים שילכו לחכות מאחורי הקלעים לתחילת ההצגה. אותה אישה המשיכה בשלה עד שמיצתה ופרשה.  ההצגה הייתה מדהימה!  הכול דפק כמו שצריך, כולל פעימות ליבי שחזרו למקצב תקין והתחושה- התחושה הזו שהייתה לי חדשה שהכול בסדר ואני בסדר. ופתאום הרגיש לי נקי. הרגיש לי נקי כמו שלא הרגיש לי בשום ריב או סיטואציה דומה שקרתה לי עד אז בחיים .

אתם יכולים לקרוא לזה אכילת הלב של הארטישוק אחרי קילוף העלים וניקוי השערות המפרך, או  גילוי המתיקות שבבבושקה הכי קטנה אחרי הפירוק המתמשך... השיעור שלי היה שהגעתי למהות. שמצאתי את הלב. ומסתבר שגם היא מצאה את הדרך והגיעה אליי אחרי כמה ימים לבקש סליחה. אני משתפת אתכם בזה  כי יום- כיפור בפתח ואיתו  המחשבות במי פגעתי? למי לסלוח? ומי יסלח לי, כשהמכנה המשותף אני מגלה פתאום, הוא המראה שכל אחד ואחת משקפים לי בהתנהגות שלי מולם. אולי פגעתי במישהו שלא רצה להראות לי שהוא נפגע? אולי אמרתי מילה לא במקום למישהי שהתביישה להגיד שלא נעים לה שאני אדבר אליה ככה? כניראה שאני לא אדע עליה או עליו... 

אני יודעת רק על מי שבדרכו הנכונה פחות או הנכונה יותר דרש מימני סליחה. את מי ששם לי גבול. וזה נראה לי חיוני והכרחי. לנו. לכולנו. לדעת לבקש את הסליחה הזו ביומיום, ולא לחכות ליום אחד בשנה שמישהו איפשהו יצום עלינו או ינסה לחפור בעמקי נשמתו  ולגשש אחרי משהו שהוא אמר או עשה שמצריך אמירת סליחה...  כי בת'כלס מי באמת חושב על זה? המחשבות היחידות שעוברות לנו בראש ביום כיפור הם מתי נאכל? מה נאכל? מה אכלנו? או מתי כל זה יגמר כבר. לא?

  

מוקדש לך...

אז רגע לפני שהגפילתע פיש/תפוח בדבש מתעכל בקיבה שלך,  אני רוצה לספר לך שהשנה החולפת, השנה בה התחלתי לכתוב את הטור, הייתה מאוד משמעותית ועוצמתית עבורי גם בזכותך.

גם אם הגבת למילים שלי וגם אם לא, הרגשתי אותך. אז החלטתי להודות לך ולהקדיש לך מילים לכבוד השנה החדשה(שלא תאמינו עד כמה) נכתבו בדיוק עבורך...

שתהיה לכם שנה שתאזרו בה אומץ לעשות משהו שלא העזתם לעשות עד עכשיו.

שנה שתגשימו בה חלום אחד.

שנה שתסלחו בה לשניים...

שנה שתפגיש אתכם באנשים ומקומות חדשים שיגרמו לכם ללמוד בזכותם דבר חדש.

שנה שתלמדו בה משהו חדש על עצמכם.

שנה שתגידו בה דברים טובים למי שסביבכם.

שנה שתחבקו בה.

שנה שתנשמו בה.

שנה שתצחקו בה.

שנה שתזמן לכם התרגשויות

שנה שתרחיק מכם פחדים.

שנה שתמצאו בה דקה  להריח את האדמה אחרי הגשם הראשון.

שנה שתהיו בה קשובים לשמוע ציוץ ציפור מבעד לחלון.

שנה שבזכותה תבינו שכמו שאתם- ככה זה הכי טוב!

שנה שתהיו בה בריאים  ותודו לגוף שלכם על זה

שנה שתגידו לה תודה על מה שהיא.

תודה לכם על מה שאתם בשבילי: מפרגנים,משתפים, מחזקים ומרגשים. אוהבתותכם!!!

                                   שנה תודה!

אימא שלי

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם. את שניהם. כמו במערכת זוגית הכי הרמונית שראיתי מימי, הם ניצבו בטוחים במסלולם ומקבילים בדרכם, מתבוננים זה על זה כשהם יודעים נחרצות מהו יעדם המשותף בחיים. על פניו הכול יכל להישמע מצוין, באמת. אלמלא הנתון הבא: על פני!  הקמטים שלי! קמטי ההבעה. אלה שגולשים מתחת לאף ישירות למפגש עם השפתיים. שנייה אחת של מבט חפוז במראה הביאה איתה את הידיעה שכן. גם אני בסטטיסטיקה... (וזה ממש לא משנה שבדיוק יצאתי לקניות, והמאבטח בכניסה לסופר אמר: "קחי ילדה" אחרי שביקשתי מימנו  שיביא  את המפתח  להוציא ת'עגלה מהשרשרת, כי מאסתי כבר בפריטת חמשת השקלים המעיקים האלה אצל הקופאית...)

אז ישר התחלתי  לנחם את עצמי שבתקופה האחרונה אני מרגישה הכי אישה שבעולם, ושמה לעשות זה חלק מ"עסקת החבילה",  ושככל שהשנים עוברות אני מרגישה הרבה יותר חכמה...( 'אקיצר' מכרתי לעצמי "לוקשים", נראה לכם שזה עזר???) ואז הגיע הערב. הערב, שבשונה משאר הערבים לאחרונה נשבה בו הרוח הזאת. הרוח שבאה יחד עם זה שמחשיך יותר מוקדם. הרוח שמבשרת על תקופה חדשה  ויש בה תמהיל של ריחות ראש השנה והחגים, והבנתי ש"וואלה", הזמן עובר פה יותר מידי מהר ואני חייבת להודות למה שמצד אחד הכי מובן לי מאליו ומצד שני הוא ממש לא אמור להיות כזה. אימא שלי!

אימא שלי, שבחושיה המחודדים הרגישה שמשהו לא בסדר וגררה את עצמה על ארבע אחרי ניתוח קיסרי לבדוק מה שלום הגורית שלה. אותה גורית הוצאה מהאינקובאטור בהחלטה הזויה של האחות והייתה בדרכה להיפרד מהעולם אחרי יומיים של היכרות איתו. מיותר לציין שהשורות האלה לא היו נכתבות אם אימא שלי הייתה מאחרת בדקה או שתיים...  

אימא שלי שמאז ומעולם נתנה לי את הביטחון שהיא תקטוף בשבילי את הכוכב הכי שווה בשמיים. אימא שלי שהיא סבתא  גזעית שמשחקת עם הנכדים שלה מחבואים ונכונה לכל קריאה שלי כשאני נזכרת ששכחתי למצוא סידור לגורים. אימא שלי שהפסקתי להאשים אותה בכל הדפיקויות שלי והגעתי למסקנה שאני צריכה לקחת אחריות על החיים שלי. אימא שלי היצירתית שכותבת מדהים, מתנדבת בקהילה שבה היא חיה ומתנהלת באנרגיות של נערה בת 16 שיוצאת לחופש הגדול. אימא שהיא פרשנית פוליטית, מספרת סיפורים, פסיכולוגית, שחקנית ומחזאית. אימא שלי המצחיקה בטירוף! אבל לפני ואחרי הכול היא אימא  שברגעי החולי דואגת להגיש לי כוס תה אחרי שכל מה שמסביב עסוק בשלו...

אין לאימא שלי היום יומולדת. גם יום האישה לא ממש מתקרב. הפנים שלי סיפרו לי שכל יום כאן מזמן  השתנות, אז החלטתי לא לחכות. אני לא הולכת להצטער על זה שאימא שלי לא תדע כמה אני אוהבת אותה וכמה אני מודה לה על מה שאני בזכותה...

זה הכול בשבילך!

השבוע, במסגרת נסיוני להעביר לגורים עוד יום בחופש הגדול הזה שמסרב להיגמר, הגענו לאחד מגני השעשועים. כבר על השביל מהחניה לגן השעשועים הבחנתי בהמוני ילדים שגודשים את המיתקנים. כשהתקרבתי הבנתי שמדובר בעשרה ילדים ערביים פעילים ובאימא שלהם שיושבת על הספסל. גורי רטן " אימא בואי נלך הביתה, הכול תפוס פה ובא לי על הנדנדה!", כשהוא בדרכו לשלוף את דמעות המניפולציה שמשוגרות מתוכנית המגירה מס' אחת למצבי גני שעשועים. גורה, האחות הקטנה והמעריצה עמדהלשמאלו ואמרה בהחלטיות "נכון!". אני התיישבתי על הספסל לשמאלה של האימא השנייה לעכל שנייה את הדף ההתנגדויות. "שלום" אמרתי בחיוך עייף. "שלום" היא ענתה בחיוך חמצמץ משהו.

מצאתי את עצמי מנסה להשתלט בו זמנית על שני קולות: הראשון "למה הם השתלטו על הגן משחקים?" והשני, שבא לי להוריד את הילדה המצחקקת עם השמלה הכחולה ושתי הצמות מהנדנדה ולהושיב במקומה את גורי. "תקשיבו" הסתכלתי על הגורים בגובה העיניים כשהוצאתי מהבוידם את הקול האסרטיבי שלי 'א- לה' סופר נני ורולידר במהדורת דו-קיום מורחבת. "אנחנו לא נחזור. אתם יכולים ללכת למתקנים שאתם רוצים ולחכות בתור. תסתדרו כבר..."  תוך פחות מעשרים שניות התרחש ה-לא ייאמן בשיא תפארתו. קומץ מילים חותכות מצידה של האם הערבייה גרמו לעשרת ילדיה לעמוד בשורה ובהקשב  מתוח מולה. הייתי המומה. גן השעשועים שידע המולה המונית, השתוללות וצחוקים שטופי התלהמות, נדם. גורי וגורה המופתעים  הסתכלו אחד על השנייה וכעבור שתי שניות ראיתי אבק לידי ואת הגורים על המתקנים...

"סליחה. זה בסדר, הם היו מסתדרים ומחכים..." פניתי לשכנתי בספסל בניסיון להבין את ההתרחשות, כשבו זמנית ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי ילדים כאלה ממושמעים בשפע גני השעשועים שהספקתי לפקוד מזה חמש שנות אימהותי המאתגרות. "לא, לא. זה חשוב. זה בסדר. הם צריכים מוותרים", היא ענתה מחויכת ובו זמנית הוציאה קופסת גלידה, הורידה ת'מיכסה ולפני ניגלה מקבץ כנפה חתיכיים במיוחד  (כנראה שהאחסון בקופסאות פלסטיק של גלידה חוצה יבשות ועמים) "קחי תאכלי, זה הכול בשבילך!"  "תגידי איך ידעת? זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם! אפשר לקבוע איתך פה גם מחר"? עניתי בחיוך שסירב להימחק ושאבתי אותם לאט ובטוח לבטני. פתאום שמעתי גלגולי צחוק מהדהדים מרחוק. אלה היו גורי, גורה וחלק מהילדים שלה שהסתובבו יחד בקרוסלה ותוך כדי עשו תנועות גוף מוגזמות. מנסים לדבר אחד עם השני, לפרש מילים ולגשר על חוסר התקשורת המילולית, מה שהיה ניראה מחזה מגוחך ומשעשע במיוחד. "תגידי, שלך בקייטנה? היא שאלה כאילו נחתתי בזה הרגע  מכוכב הלכת "אצלי הכול סבבה."  "לא הם לא בקייטנה". עניתי עצבנית ומיואשת , "ואני על סף התחרפנות טוטאלית. תגידי את מכירה בית משוגעים טוב שיסכים לקבל אותי"? הסתכלתי על מי שבזה הרגע הרגישה לי חברת אמת משנים שנימה. היא התחילה לצחוק צחוק ביישני עם היד על הפה שלאט לאט התעצם, וככה מצאנו את עצמינו יושבות ומתפקעות מצחוק על הספסל בגן השעשועים. הפעם אנחנו נראינו לצופים מהקרוסלה המחזה הכי משעשע...

"את יודעת"? עניתי קצת אחרי שהנשימה שלי עשתה "קמבק", מנגבת את דמעות הצחוק. "כמה חבל שכל אלה שם למעלה לא יכולים לקחת דוגמה ממה שקרה כאן היום. מה שהתחיל באווירה לא נוחה של השתלטות, נגמר בנדיבות, בויתור ובהומור". "את צודקת", היא ענתה כאילו לקחתי לה את המילים מהפה.  " אני תמיד אומרת לבעלי: אם נשים היו ראשי ממשלה הכול היה נגמר בסדר..."

אני בתמימותי...

אתם כבר בטח יודעים שאני עושה כמה דברים בו זמנית: אני שחקנית וגננת, כתבתי את המחזה בהצגת היחיד שלי, ביימתי אותה. אני מלמדת דרמה וכותבת את הטור הזה. הסיבה שאני מספרת  לכם את זה היא לא כדי שתחשבו כמה אני מוכשרת (טוב נו, אולי קצת...) אלא בעיקר כדי לשתף אתכם בעובדה שעברתי אי אלו מוסדות אקדמיים. בין שפע המרצים שפגשתי הייתה לי  מנחה שהותירה בי את הרושם הכי משמעותי. אישה שאתם יודעים, גורמת לכל הסטודנטים להיות נערצת  ומשפריצה בלכתה עננת כריזמה ושמחת חיים. היא ידעה להגיד את המילים המדויקות בזמן הנכון, להאיר ולהעיר באופן  מעצים ומלמד, נראתה מעולה והייתה מצחיקה. בקיצור, שיחת היום בקפיטריה ועל המדשאות, הייתה שכולנו חולמים להיות כמוה.

בצהרי שבת האחרונה טיפסתי במעלה הרחוב שבו אני גרה לכיוון הבית שלי, ורק כדי לסבר לכם את האוזן אני גרה ברחוב הכי סואן בשבת ביבנאל. למה? כי זה הרחוב שאם מפספסים בו את הפניה ימינה נכנסים ליבנאל מכיוון הכינרת. 90% מהנוסעים שמגיעים מהכינרת מפספסים את הפנייה וממשיכים ישר, בטוחים שזו הדרך שמובילה לתל-אביב ומוצאים את עצמם ברחוב שלי. 25 שנה בשבתות  אני עונה לדמויות חסרות אונים שמבצבצות מהחלון עם שאלתם המקורית " סליחה, איך יוצאים מכאן"? לפעמים כשמרגיש  לי שחוק עם "תסתובבו ותפנו בכיכר שמאלה" אני שולפת מהרפרטואר את "אי אפשר לצאת מכאן! זהו, אבוד! כל מי שמגיע לכאן נתקע פה שש שנים לפחות..."

אז טיפסתי לי, מפנטזת על הקולה והקרח שאחרי, כשלמרבית ה"הפתעה" עצרה לשמאלי מכונית אדומה ובתוכה אישה. תנחשו מה היא שאלה? יפה מאוד. ניחשתם נכונה! אני, שבאתי לענות כבר את האוטומט, כשהראש שלי באדמה והפנים  מסרבות להסביר פנים לטועה בדרכים,  עשיתי את תנועת הראש הכפולה שעושים כשמסתכלים על משהו, מורידים את הראש, מבינים שמזהים אותו ואז מחזירים את הראש בהפתעה מוחלטת... זאת הייתה היא! המנחה שלי! "היי מה העניינים? איזה כיף לראות אותך"! קפצתי ב"היפריות" האופיינית לי עוד רגע לתוך המכונית שלה. "את לא מבינה, אין לי כבר סבלנות! חשבתי שאת עוד אחת מה..." כשבדיוק באותה נשימה מתלהבת זיהיתי שהיא ממש לא נראית טוב. התמסרות שאלות מינימאלית של מאיפה את באה ולאן את הולכת הובילה אותי להבנה שמשהו פה השתבש. כל הדיבור שלה השתנה. שפת הגוף. הקצב. הטון...  

קפאתי המומה כשפגשתי יומיים אחרי חבר שלמדתי איתו ואחרי שסיפרתי לו הגיב ב-" ניצן, אויש כמה שאת תמימה...היא עשתה סמים כל התקופה ההיא, ועכשיו היא בגמילה. כולם ידעו...תקשיבי את חיה בסרט. את חושבת שמישהו באמת מסוגל להיות מאושר כמו שהיא הייתה"?  "חיה בסרט? אני חיה בסדרה! ובפרק האחרון ראיתי אנשים שמחים באמת. הם הביאו לי מנגו מהמטע שלהם  ונתתי להם ליצ'י מהמקרר. אולי אני חיה בבועה, בחיים לא השתמשתי בסמים, אבל אני עדיין מאמינה שיש אנשים מאושרים ומבריקים באמת"! עכשיו אני מבינה למה תמיד שואלים אותי "מה לקחת"? ו"באיזה כדורים את משתמשת"? בסיני תמיד היו שואלים אותי "אינתי מסטולה"? כנראה אנשים כבר פיתחו משוואה ששימחה+ בנאדם= שימוש בחומרים כימיים מגוונים.  אתם יודעים מה? יש לי רעיון! אני הולכת לארגן מחאה חברתית חדשה: "העם מאמין, אפשר לשמוח גם בלי קוקאין"! אז יאללה באים? יש לכם אוהל ב"שלוף"?

יצאתי לפנסיה. מיד אשוב!

" אז לאן אתם נוסעים באוגוסט"?  שאלה אותי אחת האימהות בגן של גורה,  אחרי שדאגה לשתף שהיא כבר הזמינה במרץ מקום לאוגוסט-  שבוע במלון "הכול כלול" באילת. "שונאת את אילת"! טלטלתי את כף רגלי הימנית בתנועת אי נוחות מוצהרת, אחרי שהתיישבתי רגע לנוח מחמישים המעלות בצל שאיימו על שפיותי.

כל שנה אנחנו מוצאים את עצמינו בשבועיים האחרונים של אוגוסט נוסעים עם הגורים לבקר חברים ומשפחה במרכז. קצת ים, הרבה לחות. ישנים פה, אוספים ת'מטלטלים משם. על הדרך עוצרים באיזה קניון,  ודקה אחרי מצטערים על השנייה שדעתנו השתבשה עלינו והביאה אותנו לסיוט הכי שווה בעיר.  הפעם היחידה שנהניתי באמת, הייתה כשנסענו ארבעתנו להכנת מסלול  של איש המטרות בדרום. ישנו ביוטבתה בקרוון שעומד להתפרק. קמנו בבוקר ומצאנו את עצמינו בלב הערבה.  פתחנו את הדלת ודרכנו ישירות על אדמת המדבר. אנחנו ושום דבר. הייתי באופוריה... ככה אני אוהבת! מאז הגורים גדלו, לנסוע לבד רק ארבעתנו זה כבר לא בא בחשבון. (תיאורטית האפשרות קיימת, רק שלא מתחשק לי לתפקד על תקן "צוות הווי ובידור הכול כלול")כך שעדיף לצאת עם זוג חברים שיש להם ילדים בגילאים זהים, כדי שהגורים יוכלו לשחק איתם, למשוך להם ולהשפריץ עליהם. לא רוצה מלון. השילוש הקדוש של לובי, ברכה וחדר אוכל לא עושה לי את זה. לא מתחברת לפורמט!

אף פעם לא הרגשתי שייכת לזן האימהות הקונבנציונאלי. לא מוצאת את עצמי בחברת אלה שלא מפסיקות לדבר על הילדים שלהם ועל היציאות שלהם(כן, גם מהפה וגם משאר המקומות...) אף פעם לא הייתי האימא שחוזרת מבילוי עם הילדים שלה ואומרת "נו טוב, העיקר שהילדים נהנו". למה? אולי כי גם לי בא ליהנות? אולי כי נורא משעמם לי בכל המקומות האלה שכולם באים לשם עם הילדים שלהם? מדברים על המבצעים הכי חמים בשוק לטיטולים, על כמה שהם שונאים ת'עבודה שלהם, ועל זה שחמותם/גיסתם/ משגעת להם ת'מוח! לא לוקחת ת'גורים לפסטיגלים. נמנעת ממגע  אינטנסיבי עם  ג'ימבורים עתירי במבות מעוכות. רוקדת עם הגורים בסלון לצלילי אהוד בנאי. מעדיפה שהם יבלו במחיצת סבא-סבתא שלהם, ישירו שירי פלמ"ח, ולקינוח נצא לשוח בנחל יבנאל.

התקשרתי לגילי חברתי, אחת כזו שעשויה מחומרים אחרים שמאפשרים לי לדבר איתה על עוד כמה נושאים מלבד "לאיזה מסלול הכי אטרקטיבי לעבור במשכנתה". שאלתי אותה מה הם מתכננים לעשות בשבועיים האחרונים של אוגוסט. היא דיווחה שהבעל שלה סגר על  אחד  מהקיבוצים בצפון. "ממש לא איכפת לי שזה ארבעים דקות מהבית שלנו. קיבוץ עדיף על מופע "אגדו" לחוץ! מחר על הבוקר אני מתקשרת לשם ומזמינה מקום!" דאגתי ליידע אותה נחרצות. הילדים שלנו בגילאים קרובים. הבעלים שלנו מתקשרים נפלא( יחסית ליכולת של גבר ממוצע  לתקשר...)כולם יהיו מרוצים. מה עוד צריך הבנאדם? פנסיה! נראה לי שאני פשוט צריכה לצאת דחוף לפנסיה... (ואם אפשר במסלול הכי אטרקטיבי...)

הכל נשאר במשפחה

בשבת האחרונה נפגשנו בבית של אח שלי לחגוג לאימא שלי יומולדת. האמת שזה מצחיק כי אח שלי בכלל היה בחו"ל, אבל זה לא מנע מאשתו המדהימה לארח אותנו בנתינה אינסופית כמו שרק היא יודעת. לא יוצא לנו להיפגש לעיתים קרובות. תמיד יש למישהו משהו...לבן של אחותי הגדולה יש בד"כ פעילות בצופים שמאלצת אותה "להישאר זמינה" כהגדרתה.. אחותי השנייה, בשבתות שהיא בלי הילדים מתמכרת לחופש ובעיקר לצילום. אח שלי והמשפחה שלו משוטטים בארץ או מארחים חברים, ואנחנו?..אנחנו מחפשים דרכים יצירתיות להעביר לגורים את השבת כמה שיותר מהר...

התיישבנו  מסביב לשולחן העץ הגדול במטבח שלהם. כלומר הם,  האחיינים שלי בני ה-12+, אימא שלי  ואחותי הגדולה. שי ודני ישבו בסלון לשיחת הגברים המסורתית שלהם. אחותי השנייה הסתובבה עם המצלמה והנציחה כל ניע וזיע מהתרחשות  יושבי השולחן.  הילדים בני ה12-  התרוצצו מסביב והעסיקו את עצמם, שזו כבר הקלה בפני עצמה,  ואני עמדתי מהצד וצפיתי במחזה  שבדרך-כלל מתנהל ככה: אחותי הגדולה מתיישבת במרכז השולחן ומתחילה עם הסיפורים שלה שמרתקים ומצחיקים את כולם (הפעם היא סיפרה על סוף מסלול הלוחמות של הבת שלה, ועל איך היא סיימה אותו עם בגדים קרועים, חבולה ומדממת  בשטח, בזריחה, צועקת  אחרי המפקדות שלה: " אנחנו לוחמות! אנחנו לוחמות!"(תוסיפו הנפת ידיים דרמטית באוויר) )כולנו הצטמררנו, זלגנו,  ואמרנו לה בפעם המי יודע כמה שהיא מספרת סיפורים דגולה, וכל מה שנותר הוא להפוך את זה למקצוע ממוסד! אימא כהרגלה סיפרה כמה היא מתגעגעת לימי ילדותה ברישפון,  איך הזמנים השתנו, וכמה היא שמחה שהיא חוותה את שיא חייה פעם, כשהכול עוד היה תמים ואמיתי במדינה הזאת ...

אני אוהבת לעמוד מהצד ולראות את הדברים בזווית של "ליד". הפעם התמקדתי בעיניים הפעורות של כולם, מרוכזות במימיקה המפוארת ושפת הגוף התיאטרלית של אחותי הגדולה. על הצחוק המשתולל מהדהד בלי הפסקה בחלל הבית, וחשבתי לעצמי כמה חבל שאבא לא כאן...( הכול בסדר, אבא בחיים טפו טפו... הוא פשוט לא נוסע בשבת...) כי אם אבא היה, הוא פתאום היה מתחיל לשיר  "כל העולם כולו גשר צד מאוד"  וכולנו היינו מצטרפים אליו בלי קשר לכלום (ככה זה כשכול המשפחה חולה בחיידק הבמה. כל אחד בזמנו החופשי תופס ת'מקום לקודמו!) נשענתי על שידת העץ, והודיתי לאלוהים על הטוב הזה שהוא הביא לי. על האהבה, על ההומור, על הצחוק  ושמחת החיים שבאה איתי לעולם במארז גנטי משובח. פעם הייתי בטוחה שכל המשפחות שמחות. שכולם מסוגלים לשיר פתאום יחד. למחוא כפיים. לשבת עשרה אנשים מסביב לשולחן עץ במטבח ולהקשיב מרותקים לאדם אחד. עם הזמן למדתי  שזה לא מובן מאליו.להיות שמח. לשיר ככה סתם כשמתחשק. לרקוד פתאום כי הגוף מבקש. איך אמר לי פעם ילד מלוכסן עיניים עם "שוונץ" בפוני אחרי שאמרתי לו שהוא כל כך מיוחד בעיני? " ההורים שלי מיוחדים!" מאז אימצתי את המשפט  וכל פעם כשאנשים שבקושי מכירים אותי אומרים לי שאני שונה בצבעוניות שלי מכל ההתנהלות  ה-"חד גונית" השכיחה,  אני דואגת לענות "תודה! יש לי הורים מיוחדים!..."

עוגת היומולדת נשארה מיותמת בחזות שלוש פרוסות משולשות חומות ומעוכות. כולנו התפזרנו לדרכנו, ואני תהיתי לעצמי, למה המפגשים האלה לא קורים יותר? הרי כולם תמיד כל כך נהנים...

זה טור פרידה (מוקדש לכל הילדים שפגשתי השנה)

זה קרה כשהגעתי לגנים שלכם . כשסיפרתי לכם סיפורים, כשהמחזנו הצגות, שרנו שירים, רקדנו ריקודים, והפכנו שותפים לרגעים פשוטים של שימחה. רגעים קטנים של צחוק ושטות. היום אתם יוצאים לחופש הגדול. אני רוצה להיפרד מכם. חשוב לי להגיד לכם כמה דברים, ובעיקר להודות לכם על מי שאתם, ומה שלמדתי בזכותכם.

על הרגישות והאהבה שאתם יודעים לתת(" ניצן, אני אוהבת אותך! את יפה..תבואי גם מחר"?) על היכולת האמיתית שלכם להצחיק. ואת זה עשיתם הרבה... ("את יודעת ששטתי בסירה"? אני :"איפה בכינרת?" ילד: "לא, בים סוף"!) הדהימה אותי יכולת התובנה והאבחנה שלכם ( ילד: " ניצן, למה בנות תמיד מציירות פרחים? מה רק זה מה שהם יודעות לצייר"?) הקסימה אותי הידיעה שאתם כל-כך מבינים את החיים (ילדה שניגשה אליי כשהזיזה את כל הפוני שלה  על עין ימין. הפוני כיסה לה את כל העין. היא לא ראתה כלום ומצמצה בעין בלי הפסקה) "אמרו לי שאני יפה ככה"!  היא דאגה להסביר לי , ובעיקר להישאר ככה כל היום... ועוד ועוד הזדמנויות  מתוקות  להפליא, להיות לידכם ברגעים נקיים כאלה כשגיליתם דבר חדש על העולם .

אתם יודעים? היו  רגעים שהייתי עצובה בהם. הייתי עצובה כי ראיתי שחסר לכם. ראיתי שחסרה לכם אהבה, ראיתי שחסרה לכם תשומת לב, או ראיתי שלא רואים אתכם ואת הקושי שלכם או את שפע היכולות שבכם... היו פעמים שניסיתי לעזור והצלחתי, והיו פעמים שניסיתי והבנתי שלא אני אוכל לעזור... היו גם מצבים שאמרתי מילה לא במקום, או הגבתי לא כמו שצריך. לפעמים באתי לבקש סליחה. לפעמים ביקשתי  סליחה בלילה לפני שנרדמתי. חשוב לי שתדעו שכל אחד ואחת מכם מיוחדים, חכמים ויצירתיים כמו שרק אתם יודעים. תישמרו על מה שאתם. על הצחוק שלכם, על האמת הטהורה, על ההומור, על יכולת הדמיון והמשחק.

אני מאחלת לכם חופש מרגש ומשמח. חופש שתיצרו בו בידיים ובמחשבה. חופש לגוף שלכם ולתנועה. חופש לבילויים משפחתיים. חופש ללמידה. וחופש לחופש. כזה שפשוט לא תעשו בו כלום ורק תנוחו (כן... גם רביצה מול הטלוויזיה באה בחשבון) שנייה לפני סיום, אני רוצה לספר לכם שיש משפט כזה של גדולים, שאומר להורים לקבל את הילדים שלהם ללא תנאי. אתם נתתם לי שיעור חשוב בקבלה ללא תנאי!

שלכם באהבה גדולה,

ליצן (זוכרים כמה פעמים התבלבלתם וקראתך לי ככה? טוב נו, אני באמת סוג של ליצן...)

זאת לא את. זאת היא!

"למרות שאני חושבת שהדבר הכי נכון הוא לעבור דירה הקיץ,  לא נעשה את זה, כי בשנה הבאה היא עולה לכיתה ד'." פסקה חברתי, תוך שהיא מהגרת רעמת תלתלים אחת אל אחורי אוזנה הנגדית. "אני זוכרת  שעברתי עם ההורים שלי דירה כשהייתי בכיתה ד', וזה היה סיוט חקוק! בחיים אני לא אתן לבת שלי לעבור את זה".

הסתכלתי עליה , כשישבנו במרפסת אצלי ואכלנו ענבים (שקניתי אחרי שלקחתי משכנתה..) ולהפתעתי ממרום 38 שנותיה, חוכמתה, ויופייה, ראיתי אותה ילדה. היא ישבה פתאום מולי בכיתה ד'  (למרות שראיתיה לראשונה  שעה לפני שחגגה שלושים שנה להיווסדה...)  כשהפחדים והמועקות בוקעים  שקופים מעיניה הכחולות. "ואם לך היה קשה זה לא מחייב שגם לה  יהיה , אחרי הכול זאת הבת שלך. זאת לא את. אולי יש לה את הכלים להתמודד? אל תתערבבי איתה. תחשבי על האופציה שזה יכול להיות קל. אם לא קל  אז קשה מינוס..בונה. מאתגר. משהו? אל חשש, "משמרת הפולניות בדרכים" לא תקנוס אותך בגין אופטימיות יתר".

"למה אנחנו מפילים עליהם את השריטות שלנו"? שיתפתי אותה והרהרתי לעצמי בו זמנית,  נזכרת בחבר שלא מפסיק להציף את הבן שלו במכוניות צעצוע, כי הוא זוכר עצמו כילד בחנות צעצועים מבקש מאימא שלו מכונית, כשהיא סירבה וענתה שאין להם כסף.  בחברה אחרת שהחדר של הילדים  שלה ניראה כמו פתיחת סניף של רמת חובב , וזאת משום שאימא שלה  הכריחה אותה לסדר כל ערב את החדר בילדותה.

"גם אני עמוק בפנים" ( התוודיתי- מודעת לעובדה שצרת רבים עשויה לנחם טיפשים...) כשאני נותנת לגורים  להתמודד לפעמים יותר מידי לבד, כי אני חושבת שלי כילדה לא היו מספיק הזדמנויות.

"ואללה נפל לי האסימון" חייכה וזרחה  הרעמה ומבעדה חברתי: "פתאום אני מבינה שמה שלא נעשה, השריטה שלנו תישאר! אולי פשוט צריך להשלים אם זה שאנחנו שרוטים כדי שלא נצטרך אחר-כך להיות ברוגז עם הילדים שלנו...?

"אי אפשר לתמצת את זה מדויק יותר (פרגנתי בהחלטיות) יאללה לכי לארוז! הבת שלך מחכה..."

 

לך, לכבוד יום הנישואין שלנו

אוטוטו  יום הנישואין שלנו. לא עוד יום נישואין. אנחנו נחתום עשר שנות נישואין (לא כוללות את הארבע שנים  לפני, שהתחילו בערב שישי אחד בשכונת הוורדים, כשהיינו סטודנטים ב"תל-חי". כן, כן. אני יודעת שחשוב לך שאני אכתוב שאני זאת שהתחילה איתך...)  לפני עשר שנים, בשקיעה של "תל מגידו" נכנסנו לחופה עם  "כשזה עמוק עוצר כל העולם ואת קוטפת כוכבים " של קורין אל על, על  הדשא, לצד שולחנות עגולים ומפות בשלושה גוונים של סגול. אני קניתי שמלה לבנה בחנות לבגדים רגילים בדיזינגוף. קלעתי צמה אצל השכנה, ונראיתי כמו נערת בת-מצווש. אתה חבשת כיפה סרוגה, ושיחת הערב בחתונה בקרב כל הדודות הייתה אם אתה "מתחזק". התעצבנת כשהתמונות תיעדו ששנייה אחרי ששברת הכוס נישקתי את אימא שלי, ואני התגוננתי שאני בכלל לא זוכרת שזה מה שהיה. אחר-כך השתכרת, אני לא  הפסקתי לרקוד, ומאז ועד עצם היום הזה אתה לא זוכר כלום מהחתונה שלנו... 

והימים עברו והשגרה חלחלה, כשלא מעט פעמים בתוכה היה לי ברור שאתה מבין למה אני מתכוונת, וגיליתי שהבנת הפוך. עשר שנים שבמהלכן התעקשת שאמרת לי משהו, ואני התעקשתי לענות  שאולי דמיינת, אבל לא אמרת לי כלום!(בכל פעם כזאת דאגתי "להסביר לך" שבפעם הבאה אני אקליט אותך ואז תבין אחת ולתמיד שאתה הוזה...) נכון, ביום יום שנינו נורא עסוקים בשמונים משימות ופרויקטים שיש לנו על הראש, ואנחנו בטוחים שאף אחד מאיתנו לא באמת מבין ויודע כמה עומס יש על השני/ה. ויש ת'ערבים האלה שאנחנו נפגשים רגע על הספה מול הטלוויזיה לשתי דקות של "חפיפה", כי אני כבר מנקרת  וחושבת לעצמי: "למה לעזאזל אנחנו חיים מקבילים?"

"ואחרי ככלות הכול" אנחנו עשר שנים נשואים, ואתה הדבר שהיה אליי הכי קרוב בחיים . אתה הטלפון הראשון שאני אעשה אחרי שקורה לי משהו מכל סוג שהוא, ואתה הראשון שאני רוצה שייתן לי חיבוק ונשיקה אחרי הצגה. במהלך העשר שנים האלה נעלבתי ממך, צחקתי איתך  וצרחתי עליך עשר פעמים לפחות...היינו יחד בים וביבשה, ישנו יחד באוהל, בבית מלון ובבית חולים(בעצם שם לא ממש ישנו...)  היינו יחד רווקים , נשואים והורים. עברנו דירות, התלבטנו, בחרנו, טעינו, כעסנו, שמחנו,  וקרה לנו הדבר הכי מדהים בעולם: הבאנו לעולם שני ילדים, שהם יצירת הפאר המופלאה והאיכותית ביותר שלנו.  

והייתה את מלחמת לבנון השנייה, כשהייתי בהריון מתקדם ודקה אחת צורמת שחשבתי שלא תחזור יותר. והברית של גורי כשלא הפסקתי לבכות וחיבקת אותי חזק, שומר עליי שלא אתפרק. יש  רגעים שאני מדברת  לעצמי, מודה לאלוהים ולסבתא שרה ז"ל (שהם באותה "קליקה" שם למעלה) על זה שהם שלחו לי אותך- על זה שאתה ה- בחירה!

מאחלת לנו שנים של יחד עם רצונות מדויקים, אמירות מפורשות, בריאות, סלחנות, הומור, קבלה, טיולים, והכי חשוב, חיבוקים חמים כאלה, ברגע הקטן הזה, בדיוק כשצריך אותם...

                                           כי אני באה באהבה

מוקדש לך באהבה ובהתרגשות גדולה...

show must go on

כן. זה הולך לקרות! זה כמעט לא קרה כי עמדתי לבטל הכול. אם היה לי פה רסקיו ב"שלוף" כבר הייתי שואבת חצי בקבוק. בעצם נזכרתי שבפעם הקודמת שלקחתי רסקיו לפני הפקה מטורפת שהייתי אחראית עליה, הוא השטיח לי את הלב והרגשתי אדישה לעולם ולא, לא זאת התחושה שאני מייחלת  לה...  אז מאיפה להתחיל? מזה  שביום שבו הפצתי על ההצגה ברוב חוצות הפייסבוק וחברים כבר חזרו אליי, אישרו הגעתם ופרגנו בהילולה, החלטתי לבטל?מזה שהפליירים כבר עמדו לצאת לדפוס עם הכתובת של המקום שדרש מימני פתאום עוד כסף, והבנתי שלא אוכל לעשות שם את ההצגה? מזה שהרגשתי שזהו , שאני לא עומדת בזה יותר? הרי מי כמוני יודעת שזוהי הדינאמיקה של הפקות. תמיד לפני הפקה גדולה יש פרומו של חמש דרמות שחייבות להידחף ל"פריים", ולמרות שידעתי שזו כרוניקה ידועה מראש לא הצלחתי להוציא מעצמי את העין השלישית שתסתכל רגע על כל הסיפור הזה מבחוץ ותגיד: "זה בסדר. תיכף הכול יתיישב במקום", בדיוק כמו המשבר בין ארגון המורים לאוצר יום לפני תחילת השנה. הרי בדרך כלל קמים בראשון לספטמבר והולכים לב"ס כאילו לא היה כלום...

בשיאו של ה"קרייסס" כשטרקתי את הדלת ויצאתי החוצה בבכי,  שני הגורים רצו החוצה אחריי כמו מבקשים לשמור על אימא שלא תתפרק. עצרתי את הדמעות והבנתי שעד כאן! הם לא צריכים להיות שותפים במערבולת הרגשות הזאת. אחר-כך הלכתי להשתתף בטקס יום השואה במושבה. הקראתי שם קטע. אף פעם לא העליתי בדעתי  שטקס יום השואה יציל אותי רגשית מסערת רגשות מטורפת. הטקס היה במתנ"ס ביבנאל. שתי הדקות שעמדתי שם על הבמה מול הפודיום באולם החשוך עם המנורת קריאה, היו שתי הדקות היחידות  במשך היום שלא חשבתי בהן על ההצגה ואובדנה. זה היה רגע חזק ומשמעותי שבו התייחדתי עם הטקסט והמילים, עם הבמה והמעמד שבעקבותיו. בבוקר למחרת הסקתי שתי מסקנות חותכות. 1. הבמה זה הבית שלי ואני לא הולכת לוותר על הבית שלי כל כך מהר. 2. האולם הזה, זה המקום שבו צריכה להתקיים ההצגה! האמת שהרצון המקורי שלי היה לקיים את ההצגה ביבנאל,  רק שאז יצאתי "לראות בשדות זרים"... ובכל אחד מהם ממש לפני סגירה התגלו מוקשים...! "למה לא הקשבתי לעצמי כבר מההתחלה"? התוודיתי לחברה בטלפון ביום שאחרי... "הרי יש בי תמיד את הקול הזה שיודע מה נכון. למה שוב השתקתי אותו"? "אני חושבת שדווקא כאן היתרון! שהסתובבת באזור וחיפשת ובסוף חזרת, אחרי שבדקת והבנת שזה המקום הטוב ביותר..." היא ענתה כמו מי שיודעת להגיש את המילים המדויקות  ברגע המתבקש.

זהו. חזרתי לנשום. שלחתי הודעה מחודשת בפייסבוק. צריכה להמשיך לעשות חזרות, לפרסם ולדאוג לכל הדברים הנלווים שאני לא רוצה לספר לכם עליהם, כי אני רוצה שתבואו ותופתעו..

אז תבואו ליבנאל ביום ה', ה- 19/5 בשעה 20:30 לחגוג את היומולדת שלי ואת הולדת "אני והסבתא" בגרסה המחודשת. תבואו למתנ"ס ושם תפגשו אותי ואת ההצגה שלי ששיאה היא התרחשות שקרתה בילדותי. איפה? במתנ"ס! בדיוק במקום שבו תתקיים ההצגה...

זה הולך להיגמר טוב.

החג הזה הביא איתו חרות מינימאלית להורים ושיעבוד מקסימאלי לרצונות הילדים. בשעה  שהתלבטתי קשות מה לעשות ומה הכי פחות יזיק להם  (ג'ימבורי או לטלוויזיה)  גורי וגורה לקחו את עצמם לידיים ושיחקו לבד. הוא על הבימבה בין המטבח לסלון והיא אחריו. הוא צורחת כי היא רוצה על הבימבה. הוא בוכה כי הוא רוצה. היא מושכת. הוא דוחף. כתבתי שיחקו? בעיקר רדפו, בכו, משכו. פתאום היה  שקט רגעי כזה שבו הקול הנשי שלי בשילוב שלל הצ'קרות, התריע בפולנית שזה עומד להיגמר רע. בדיוק ברגע בו מוחי פקד על לשוני לשחרר לעולם את המשפט השחוק, החלטתי לנצור אותו. שמעתי פעם שיחת אנשי חינוך שסקרה את הסוגיה שכל הזמן הורים מפחידים, מתריעים, מלחיצים, מיידעים שחורות לגביי הבאות  ויוצרים תגובה אוטומטית אצל הילד:  הרפתקה+ השתובבות = אשפוז, דימום קטלני ונכות באחוזים שבין 10 ל-30!

החלטתי ללכת על מוטיב האימא המודעת, הניואייג'ית, זאת שלא מפחדת לאבד שליטה ולא אמרתי כלום. הם המשיכו בשלהם וכעבור ארבע שניות  גורה נפלה על הפרצוף, ירד לה דם מהשפה והיא צרחה. כמובן שהקולות ממשפחת המצפון ( המצומצמת + המורחבת) לא איחרו לבוא. .."למה לא הפסקת את זה בזמן?/ הרי הרגשת שזה מה שהולך לקרות! למה לא אמרת?/ לקחת?/הפסקת?/ משכת?"

ביקשתי מלקט הקולות להרפות והתרכזתי בגורה. נתתי לה נשיקה, חיבקתי,הוצאתי קרח ובעיקר לא צרחתי על גורי שזה בגללו ולמה הוא עשה את זה לאחותו הקטנה? מודה, הופתעתי מעצמי.. גורה נרגעה. גורי היה המום מזה שלא צרחתי והאשמתי אותו. הוא הביט בי במבט  ה"האש פפי" שלו, שלא מבין איך זה להתנהל פתאום בלי תחושת אשמה ובלי הצורך להתגונן .. אני, יש לומר בכנות ובפרגון עצמי, הייתי מבסוטה מימני. מזה שכן, לא חסכתי או מנעתי כאב, למרות שידעתי שיש מצב לבואו. מזה שנתתי לה ליפול, ששחררתי אותה לכאוב וגם לימדתי אותה שיש לה יכולת לקום, להתגבר ושאני שם כשזה קורה. המציאות, במופע הבכורה, הראתה לה שיש רגעים "נאחסים" שנופלים בהם, כואב ואפילו "מדממים" ואימא ליד, אבל החיים הרי יזמנו לה רגעים אחרים שלא אוכל  להיות.. לא אוכל לעצור, להעלים מהתמונה את מה ומי שלא מסתדר טוב ולבקש מהם "לרדת", או "להפסיק"..

חשוב לי שהיא תהיה ותחווה את מה שיש פה לחיים להציע על ציר הרגשות והצבעים. מהבהירים עד לכהים... ותתגבר, כי אני מאמינה שחוויות כאלה ודומות על כל הסימבוליות שמשתמעת, יעצבו אותה להיות מתגברת סדרתית ומתבגרת איכותית. חשוב לי שהיא תהיה בת חורין... ולא משועבדת לפחד מהפחד.

הג'ימבורי לקח. מעניין שהאטראקציה הראשונה שגורה בחרה הייתה נסיעה על  הבימבה... גורי הוביל אותה כשהחזיק מאחור. הרבה יותר איטי הפעם.. אין מה לעשות, ""slow must go on..

החלום שלך רוצה לחדש איתך קשר

נכנסתי אליה בגלל שחבר של הבעל שלה חסם לי ת'חנייה בכניסה לבית ונשארתי בזכות השולחן שהיא פתחה, שכמותו ראיתי בטובות  מהמימונות( לצערי רק בטלוויזיה...)היא הגישה לי קפה  ועוגיות טחינה נדירות, עוגת גזר בחושה, קוראוסונים  ונתנה לי לטעום מתבשיל הירקות המוקפצים  (הכול מעשה ידיה המחוננות) כן. אין לי כל קושי לערבב טעמים. לא. אתם הרי יודעים שאני לא בהריון...

"תקשיבי: את אחת מהטובות, אם לא ה-" פרגנתי תוך לעיסת הבחושה ולגימת הקפה שתמיס את העוגה בואה קיבתי. "את באה להגיד לי שיש לך כוח וסבלנות להכין את כל זה"? שאלתי כאחת שעבורה בישול ואפייה מוגדרים במילון "אבן-גלעד" כעיסוק טפל, מיותר ומעיק. "כן, אני אוהבת את זה" היא ענתה בחיוך מתרפק כמו מי שגילתה בזה הרגע את השקט שבתוכה. "החלום שלי הוא להכין עוגיות ועוגות בבית ולמכור". העיניים שלה נצצו   "ו...". המשכתי לנסות ולשמר את הניצוץ . "ואין לי כוח, אני כבר לא בגיל..."  עכשיו הוא כבה סופית והמבט הושפל..

היא תפרה בחוט אדום את גרב הניילון בצבע הגוף ובתוכה צמר גפן,  כמו אמנית שמפסלת בובה. היא יצרה עיניים ופה, לחיים מצח וגבות. הדביקה צמר זהוב על הראש, פוני ויצרה פתח בחלק התחתון של הבובה כדי להניע אותה בידה. הפנים של היוצרת זרחו כמו פני סבא ג'בטו במפגש עם פינוקיו  האנושי. "יו איזה יופי! את אומנית!" נפעמתי מהיצירה שלה כשישבה לידי בקורס לתיאטרון בובות. ( אני, באותה מטלה יש לציין,  קיצרתי תהליך והכנסתי את היד ישירות לגרב,  אחרי שהבנתי שכל  התפירה ה"בתיה עוזיאלית" הזו לא בשבילי..) "תודה, האמת  שהחלום שלי הוא  להיות בובנאית". היא הסמיקה וחייכה.( ועדיין לא הורידה את המבט מיצירת הפאר כמו מי שמסרבת לוותר על רגעי ההתקשרות הראשוניים האלה)  "נו אז..." חיכיתי לרגע בו אהיה עדה להחלטה אמיצה של אישה ללכת אחרי הרצון והכישרון שלה. "זאת בעיה." זהו. החיוך שלה התחלף לרצינות משולבת בנימת הטפה "אי אפשר ללכת עם זה למכולת..." היא המשיכה לתפור והסתכלה על הבובה  כמנסה להסביר לה את הסיבה שבגינה יישארו ידידות.. "ונראה לך שיהיה לך כוח ללכת למכולת כשתעבדי במשהו שאת שונאת? כדי ללכת למכולת צריך תיאבון ותיאבון מקבלים משמחת היצירה".

הרגשתי שאני לא יכולה יותר והדיבור שלי מולה הופך להיות  דיבור שלי לעולם ותשובה לכל הקולות ששמעתי כל כך הרבה ... אז נשמתי רגע והתחלתי לספר לה על המופע שלי. שהוא בדיוק על זה. על החלום שלי  להיות שחקנית ועל "קולות הרקע" שביקשו מימני לרדת מהחלום, ש"משחק זה לא מקצוע" ושלא יהיה לי עם מה "ללכת למכולת" ( דרך אגב, מאז ועד עצם היום הזה אני בעניין של סופרים כ"אקט" מחאה!) שעדיף לי להיות גננת או מורה ושנכנעתי והלכתי ללמוד את זה, עד שהחלום החליט שהוא לא מוותר עליי. סליחה, אני החלטתי שאני לא מוותרת והתמסרתי להגשמה.

"מה ואת מצליחה לחיות מזה"? היא עזבה את כל החוטים, המספריים והגרביים שמילאו את כל עולמה  והסתכלה עליי כאילו ג'ולייה רוברטס יושבת מולה על הספה של "חיים שכאלה". "ברור שאני חיה מזה. זה ממלא את החיים שלי. בזכות זה אני חיה. זאת המהות שלי!  השליחות שלי! כל מה שתרצי. אם אני מתפרנסת רק מזה,  את בטח רוצה לשאול. כרגע לא, כי אני משקיעה בחידוש של המופע ומקבלת יעוץ מקצועי, אבל ברור לי שבהמשך ארוויח.  אני גם מעבירה חוגי דרמה, מביימת ועושה דברים אחרים שאני אוהבת בתחום ומרוויחה מהם. מעבר לזה עשיתי עם עצמי הסכם שבמקרה הכי גרוע,  אמות עם מינוס בבנק ופלוס בלב ולזה אין מחיר!"

ריגש אותי הבחור  שפגשתי בתור לספר. הוא סיפר לי שעבד ב"הייטק", הרוויח משכורת עתק, קיבל רכב וטס לחו"ל, עד שהרגיש שמשהו בו לא שלם. שהוא בסטטוס "גבר גבר" אבל בפנים הרצון לעזוב רק גבר.. כולם צחקו מימנו כשהוא אמר להם שהוא רוצה להתפטר  וללמוד משהו אחר. הם עוד לא ידעו שהם הולכים להתעלף כשהוא יגיד להם שהוא בוחר בחינוך. חינוך מיוחד. והוא מאושר. והוא מרגיש שזה המקום שלו  ושסופסוף הוא מצא את עצמו...

אמרתי לו שאני אכתוב עליו כאן ולעצמי אמרתי..לעצמי אמרתי שהפעם אני משאירה את הסוף פתוח. פתוח, כי הפעם זה מרגיש סגור מתמיד...