יום רביעי, 13 ביולי 2011

הכל נשאר במשפחה

בשבת האחרונה נפגשנו בבית של אח שלי לחגוג לאימא שלי יומולדת. האמת שזה מצחיק כי אח שלי בכלל היה בחו"ל, אבל זה לא מנע מאשתו המדהימה לארח אותנו בנתינה אינסופית כמו שרק היא יודעת. לא יוצא לנו להיפגש לעיתים קרובות. תמיד יש למישהו משהו...לבן של אחותי הגדולה יש בד"כ פעילות בצופים שמאלצת אותה "להישאר זמינה" כהגדרתה.. אחותי השנייה, בשבתות שהיא בלי הילדים מתמכרת לחופש ובעיקר לצילום. אח שלי והמשפחה שלו משוטטים בארץ או מארחים חברים, ואנחנו?..אנחנו מחפשים דרכים יצירתיות להעביר לגורים את השבת כמה שיותר מהר...
התיישבנו  מסביב לשולחן העץ הגדול במטבח שלהם. כלומר הם,  האחיינים שלי בני ה-12+, אימא שלי  ואחותי הגדולה. שי ודני ישבו בסלון לשיחת הגברים המסורתית שלהם. אחותי השנייה הסתובבה עם המצלמה והנציחה כל ניע וזיע מהתרחשות  יושבי השולחן.  הילדים בני ה12-  התרוצצו מסביב והעסיקו את עצמם, שזו כבר הקלה בפני עצמה,  ואני עמדתי מהצד וצפיתי במחזה  שבדרך-כלל מתנהל ככה: אחותי הגדולה מתיישבת במרכז השולחן ומתחילה עם הסיפורים שלה שמרתקים ומצחיקים את כולם (הפעם היא סיפרה על סוף מסלול הלוחמות של הבת שלה, ועל איך היא סיימה אותו עם בגדים קרועים, חבולה ומדממת  בשטח, בזריחה, צועקת  אחרי המפקדות שלה: " אנחנו לוחמות! אנחנו לוחמות!"(תוסיפו הנפת ידיים דרמטית באוויר) )כולנו הצטמררנו, זלגנו,  ואמרנו לה בפעם המי יודע כמה שהיא מספרת סיפורים דגולה, וכל מה שנותר הוא להפוך את זה למקצוע ממוסד! אימא כהרגלה סיפרה כמה היא מתגעגעת לימי ילדותה ברישפון,  איך הזמנים השתנו, וכמה היא שמחה שהיא חוותה את שיא חייה פעם, כשהכול עוד היה תמים ואמיתי במדינה הזאת ...
אני אוהבת לעמוד מהצד ולראות את הדברים בזווית של "ליד". הפעם התמקדתי בעיניים הפעורות של כולם, מרוכזות במימיקה המפוארת ושפת הגוף התיאטרלית של אחותי הגדולה. על הצחוק המשתולל מהדהד בלי הפסקה בחלל הבית, וחשבתי לעצמי כמה חבל שאבא לא כאן...( הכול בסדר, אבא בחיים טפו טפו... הוא פשוט לא נוסע בשבת...) כי אם אבא היה, הוא פתאום היה מתחיל לשיר  "כל העולם כולו גשר צד מאוד"  וכולנו היינו מצטרפים אליו בלי קשר לכלום (ככה זה כשכול המשפחה חולה בחיידק הבמה. כל אחד בזמנו החופשי תופס ת'מקום לקודמו!) נשענתי על שידת העץ, והודיתי לאלוהים על הטוב הזה שהוא הביא לי. על האהבה, על ההומור, על הצחוק  ושמחת החיים שבאה איתי לעולם במארז גנטי משובח. פעם הייתי בטוחה שכל המשפחות שמחות. שכולם מסוגלים לשיר פתאום יחד. למחוא כפיים. לשבת עשרה אנשים מסביב לשולחן עץ במטבח ולהקשיב מרותקים לאדם אחד. עם הזמן למדתי  שזה לא מובן מאליו.להיות שמח. לשיר ככה סתם כשמתחשק. לרקוד פתאום כי הגוף מבקש. איך אמר לי פעם ילד מלוכסן עיניים עם "שוונץ" בפוני אחרי שאמרתי לו שהוא כל כך מיוחד בעיני? " ההורים שלי מיוחדים!" מאז אימצתי את המשפט  וכל פעם כשאנשים שבקושי מכירים אותי אומרים לי שאני שונה בצבעוניות שלי מכל ההתנהלות  ה-"חד גונית" השכיחה,  אני דואגת לענות "תודה! יש לי הורים מיוחדים!..."
עוגת היומולדת נשארה מיותמת בחזות שלוש פרוסות משולשות חומות ומעוכות. כולנו התפזרנו לדרכנו, ואני תהיתי לעצמי, למה המפגשים האלה לא קורים יותר? הרי כולם תמיד כל כך נהנים...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה