התחרות "המורה של המדינה" היא הדבר החם הנוכחי. כן. לא הייתי אומרת לא לסוללת השיווק שלהם אם הם היו מבקשים יפה לשווק את הצגה שלי, היות וכל דמות על הציר שבין חיים למוות מספרת בכל אמצעי מדיה אפשרי על המחנך או המחנכת שהיו שם בשבילה בזמן הנכון ואמרו את המילה או המשפט המדויק. אז מצאתי את עצמי נסחפת ומתעמקת בדמות שהייתי מכתירה למורה של המדינה. בשלב הזה פתחתי את מילון "נ. אבן גלעד" בערך "מחנך" ומצאתי הגדרה העונה ל: "אישיות המשפיעה ומעצימה את התלמיד אותו היא מחנכת. דמות שרואה אותו מבפנים ומוליכה אותו קדימה לצעוד את המשך חיוו". דקה אח"כ הגיעה התובנה שעם כל הרצון הטוב, אין באמתחתי ולו חצי דמות שכזו. נכון, היו לי מורים נחמדים, רציניים, שקטים, צעקנים, אבל אף אחד/אחת לא היו שם בשבילי באמת. ודווקא השתדלתי: הייתי "מולטי" מרצה ו"מגה" שקטה, אבל ציונים טובים לא היו לי.
כשהגיעה כיתה ט', השנה שבה עברנו מבה"ס היסודי ביבנאל שגודלו היה כגודל סלון ביתך, לתיכון בכדורי שאם תישאלו אותי היום לא היה אצטדיון בלומפילד, אבל נכון להסתכלות של ילדה שברירית בת 14 ( שלא ניזונה ממאכלים עתירי הורמונים ,אלא נכון לשנות השמונים נראתה כמו ילדה בת 10 של ימינו...) הרגיש עצום ומאיים, עם מסדרונות שלא נגמרים ו"השם ישמור", ארבע כיתות בשכבה???
המחנכת דרורה, שהייתה הדמות לשמש לנו מתווך לעולם החדש נכנסה לשיעור הראשון והכריזה ברשמיות שיש לה אידיאולוגיה לימודית מוצקה, לפיה היא מתכוונת להיכנס כל יום ראשון לכיתה ולשתף את כל שלושים ומשהו התלמידים בציונים של התלמידים שנכשלו בבוחן במתמטיקה ביום חמישי. ודרורה הייתה מאוד נאמנה לאידיאולוגיה שלה... אני לא אשכח את הפעם הראשונה שישבתי שם מבועתת על הכיסא הלא מוכר בתוך הכיתה החדשה עם שאר התלמידים הלא מוכרים, כשדרורה, שגם ככה הייתה בעלת מראה עוצמתי של שני מטר לאורך ולרוחב עמדה כשהגיע תורי והכריזה בקולה האימתני מהדף הלבן שהשחיר את ליבי : "ניצן- 25!"
וכך היא השפילה לעשות שבוע אחר שבוע ברציונאל שזה ה"אקט" שיגרום לנכשלים לקחת עצמם בידיים ולהשתנות. מסתבר שזה לא ממש שינה אותי( תלוי בעצם איך מסתכלים, הציונים שלי דווקא השתנו מידי פעם מ25 ל32) לא ידעתי מתמטיקה. ידעתי לרקוד ולשיר, ידעתי לכתוב ולשחק, ואת כאב ההשפלה ההוא אני לא יכולה לתאר בדיוק מהסיבה שאני לא יכולה לתאר כאב של לידה. מי שלא עובר את זה, לא יכול להבין...
ואני ממשיכה לחפש את המורה או המורה הזאת. מתקדמת לתואר הראשון שלי ולא מעלה אף אחד בחכתי, ממשיכה ללימודי האקדמיה הבאים שלי ולא מוצאת... עד שנזכרתי במייל שקיבלתי לא מיזמן . קיבלתי אותו מסרינה המרצה המדהימה שלי. למדתי אצלה שנה שעברה והנה היא מציעה לי להיות עוזרת הוראה שלה. אני? עוזרת הוראה? הרי יש לה מאות סטודנטים. דווקא בי היא בחרה? זה היה השלב שעצרתי את עצמי והבנתי שאני צריכה להרפות מתדמית התלמידה ההיא מכיתה ט' ... הרי בשנים האחרונות אין מרצה שאני לא עוברת דרכו ולא מרגישה שתוך רגע הוא ניכבש בתובנותיי ובקסמיי. שאני יודעת שהוא רואה אותי בלי שמץ של מאמץ. וכן, סרינה גרמה לי להבין במבט, בחיוך, ובעיניה החמות, שאני יחידה ומיוחדה. סרינה, בזה הרגע הכתרתי אותך לחוויה העוצמתית המתקנת שלי, וללא ספק למורה של המדינה! היה שווה לחכות ...
