בשנים האחרונות אני מפויסת עם העולם. אני מרגישה ברורה ומדויקת עם עצמי ועם סביבתי. חוסר אונים היא תחושה ששכחתי איך הגוף מרגיש בה. שכחתי עד כדי כך שמישהו כנראה החליט שבכל זאת יותר מידי טוב זה לא טוב, וכדאי. אבל ממש כדאי להזכיר לי...לכאורה זה התחיל בעוד ערב שגרתי שבו הקהילה הברסלבית שגרה ביבנאל קיימה ערב תרבותי, מוסיקאלי . אנחנו גרים בצמידות למרכז הקהילתי שלהם( צמידות כזו שהיא הפנטזיה של נער בכיתה ו' כשהוא רוקד "סלואו" עם הילדה הכי יפה ומפותחת בשכבה...) אכשהוא המוסיקה החסידית שריצדה ברקע הפעולות האוטומטיות של עוד ערב הכולל ארוחת ערב, מקלחות, השכבת הגורים ובהייה בחדשות נטמעה במיסביב, וכשהלכנו לישון בסביבות עשר וחצי אמרתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע אני ארדם לצלילי שירי ערש חסידיים. קצת גיוון, "קולטורה", מה רע?... בשתיים עשרה בלילה התעוררתי בתחושה שאני בתוך הסרט "פסיכו". התחלתי להלך בבית בסהרוריות של חולת ירח, מנסה למצוא פינה שקטה בתוך הדי הבסים והפמפומים שעברו לגור בעלייה השנייה של הלב שלי.
פגשתי את איש המטרות במטבח נשען על השולחן מחזיק ת'ראש בעיניים טרוטות כאילו יצא עכשיו מהסרט "נער בהפרעה". הצעתי שאתקשר למשטרה וזה מה שעשיתי עד רבע לאחת. שלוש פעמים שהסתכמו בתשובה אחת זהה "אין בעיה . אנחנו כבר שולחים ניידת לזירת האירוע". ברבע לאחת הבנתי בתמימותי שמשהו לא הגיוני מתרחש פה (זה קרה אחרי שראיתי מהחלון ניידת של המשטרה שחזרה מ"זירת ההתרחשות" כלעומת שבאה...)
איש המטרות ואני התקדמנו צעד במערכה והתחלקנו לשני צוותים. הוא על הנייד ואני על הנייח. כל עשר דקות מישהו מאיתנו מתקשר ל"משטרע". שלפתי את מגוון הטונציות והמנעדים האפשריים שלי: אמרתי סליחה ובבקשה, לחשתי, צעקתי, הייתי אמפאטית וסימפטית, דיברתי ללב ולרגש, להגיון ולאדם שמאחורי המדים הכחולים והצ'קלקה. "תבין זה מטורף, השעה אחת וחצי בלילה – משעה תשע וחצי המוסיקה מפמפמת לנו במוח. אנחנו עשרה מטר מהאירוע ומערכת ההגברה שלהם יכולה לשמש את מדונה בהופעה בפארק הירקון. לא הגיוני שאתם לא עושים כלום! אני חסרת אונים! עד עכשיו ראיתי רק ניידת אחת שהגיעה ועשתה "יו טרן" עוד לפני שחנתה. ממי אתם מפחדים?
אני מתרגשת לבשר לך שבתחנת המשטרה הקרובה לביתי נפתח סניף של תיאטרון "הבימה". אחרי שעתיים של שיחות עקביות מצידינו אל שני הטלפנים (שכמובן זיהינו את הקול שלהם והעברנו "חוויות" מי דיבר עם מי...) הם המשיכו לשאול בנונשלנטיות? "באיזה מקום? ביבנאל? באיזה רחוב? אני כבר שולח ניידת..." "תגיד אתה עושה צחוק? שאלתי מותשת בעלבון. אני מדברת איתך כבר שעתיים- מה אתה עושה את עצמך לא יודע מכלום? אם פשוט תודה שאתם לא מסוגלים להתמודד מולם יקרו שני דברים טובים : הראשון הוא שאני לא אתקשר יותר, והשני- שתחסוך מימך את האנרגיות של להיכנס לדמות " זאת הפעם הראשונה שאני מדבר איתך, במה אוכל לעזור"?
בשתיים וחצי לפנות בוקר הגיע השלב שלא ראיתי יותר בעיניים. ישבתי בסלון וכל מה שיכולתי לראות הוא את עצמי עולה על סט החוטיני וחזיית "הפוש אפ" הטחרתיים , וכשהם הדבר היחידי על הגוף שלי, אני פורצת ל"כולל" שלהם ופוצחת במחרוזת ריקודים סלוניים במרכז המעגלים מול האברכים המפזזים למנגינת הנעימות החסידיות. אז, הרהרתי לעצמי יש סיכוי גבוה שהמוסיקה תיפסק לא? טריקת דלת היציאה מהבית העירה אותי מההזיה. אחרי שיחלפו שתי דקות יישמע הדבר ששכחתי את קולו. שקט! עוד שתי דקות יחלפו ואיש המטרות יחזור בפנים של גבר שניצח בקרב " צעקתי עליהם שיכבו את המוסיקה"! הוא אמר באסרטיביות ששמורה לאנשי מטרות... המומה מהתפנית הבלתי צפויה בעליל חזרתי לישון . "יש סיכוי שהוא קרא את המחשבות שלי והחליט שהוא חייב לעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מידי"?...
