לפני כמה שבועות התחיל הסמסטר השני ומצאתי את עצמי מסיימת יום עבודה לחוץ עם לשון בחוץ, בדרך ליום לימודים שיסתיים בערב. לשמחתי הרבה והמפתיעה, הגעתי עשר דקות לפני תחילת השיעור- נתון שאפשר לי לקחת מרווח נשימה משמעותי. הרכבתי את משקפי השמש שלי שהגנו על חוסר שעות שינה וטרדות היום והתרפקתי "על הפוך" במדשאות המוריקות סטודנטים. חדשה הייתה לי התחושה הזו של פניות לשתות קפה חם, ככה בשקט, בלי לעשות שמונה עשרה דברים במקביל בבית ולהיזכר בספל שנישאר מיותם על השיש, כמו אומר לעצמו: "נו זאתי, לא לומדת! מכינה אותי, שוכחת מקיומי וניגשת אליי כשאני קר ומיותר"...
בין פיהוק למשנהו, עיני צדה סטודנטית שישבה על הספסל מרחק שלושים מטר משמאלי. היה לה שיער ארוך צבוע בגווני השמש, עור פנים בהיר והיא נראתה בתחילת שנות העשרים. היא פלרטטה עם בחור שנראה בן גילה עם קוקו וסרפאן( באמת, אני לא צוחקת הוא לבש טוניקת "פריקים" כזו..) ושיחקה בשיער. שלו. היא חייכה ודיברה בהתלחששות גדושת התכוונות.
פיהקתי פיהוק שלמרבית תדהמתי לא בלע את שניהם בו זמנית: "אך איזה גיל.." הרהרתי בחיוך מעלה נשכחות.. אין דאגות. אין ילדים. באים ללימודים, הולכים, חוזרים. או שמתלבטים לאיזו מסיבה ללכת, או שמודאגים כשמקבלים 84 ורצים לחשב אם הממוצע מספיק לתואר השני.
היא נפרדה מימנו בנשיקה אביבית. אני ניסיתי רגע למצוא תנוחה ולהשעין את הראש על התיק, אבל הבנתי שאם אעשה את זה – דיני להתעורר בסוף הסמסטר! הדבר הבא שעמד על סדר יומה היה מריחת "ליפ גלוס", תוך התבוננות מתמדת בראי והטיית השפתיים לשמאל. אני ניסיתי להוציא את היומן במטרה למצוא זמן לפגישה עם הבמאי ובטעות הוצאתי את הטיטול שנשאר לי בתיק. היא סימסה בפנים "סופר מאופרות". אני, "מרוחה" על הדשא, התקשרתי לגן לשאול איך גורי מרגיש כי הוא היה חולה..
פתאום המבט שלי היטשטש (כמו בסרטים כשחוזרים אחורה בזמן...) ונזכרתי איך היה פעם. לפני המון המון שנים. בממלכה רחוקה הנקראת "תל-חי", בתואר הראשון שלי. כשהייתי בגיל שלה וראיתי אימהות לומדות- "מג'נגלות" בין לימודים-בית-קריירה, עושות טלפונים הביתה בהפסקות, שואלות: "אכלת כבר? תחמם שניצל במיקרו.." ואמרתי לעצמי: "אני לא אעשה את זה לעצמי, כשאבחר להיות אימא, אשאיר את הלימודים האלה הרחק מאחוריי.
והנה השנים חלפו ואני כאן עם הקפה שנגמר והשיעור שהתחיל (אופס, אני מאחרת..עכשיו מתדרדרת במורדות הדשא, חותרת לשביל קיצור...( כי איך אבא שלי אומר, "בנאדם- מתכנן לו תוכניות ואלוהים צוחק לו למעלה.."
אחרי שה"ירידה" הסתיימה, באה העלייה לכיתת הלימוד ואיתה ההחלטה שבזה הרגע סיימתי לצפות בפרק השבועי של סדרת "רק על עצמי לרחם ידעתי".. שהגיל שלי והניסיון הם מרכיבים משמעותיים שרק מיטיבים את איכות החיים שלי. נזכרתי ב"דרך" שעשיתי ברבות השנים(בתואר הראשון לא הבנתי כלום מהחיים שלי..) בעובדה שאני אימא ויש לי נקודת הסתכלות בשלה שמקדמת את ההבנה והפנמת החומר שאני לומדת ובעיקר, נוכחת בי שמחת הלמידה הזו שלא הייתה קיימת בי מעודי.
הגעתי מתנשפת. פתחתי את דלת הכיתה בכוחות מחודשים, פנויה וקשובה ללמוד שיעור חדש ....הכיתה הייתה בתפוסה מלאה ונותר כיסא אחד בשורה האחרונה. התיישבתי והנחתי את התיק לימיני על גב הכיסא, מהלך שדרש מימני לסובב את הראש ימינה, כשאז גיליתי מישהי מוכרת יושבת לידי...מחייכת חיוך של "מוכרת ממיקודם." "תגידי", היא לחשה אלי במבוכה עשר דקות אחרי, "יש מצב שתיתני לי לצלם ת'חומר של הקורס הזה? נראה לי שאת היחידה פה שמבינה ת"שיעור" הזה.."