זה הולך להיגמר טוב.

החג הזה הביא איתו חרות מינימאלית להורים ושיעבוד מקסימאלי לרצונות הילדים. בשעה  שהתלבטתי קשות מה לעשות ומה הכי פחות יזיק להם  (ג'ימבורי או לטלוויזיה)  גורי וגורה לקחו את עצמם לידיים ושיחקו לבד. הוא על הבימבה בין המטבח לסלון והיא אחריו. הוא צורחת כי היא רוצה על הבימבה. הוא בוכה כי הוא רוצה. היא מושכת. הוא דוחף. כתבתי שיחקו? בעיקר רדפו, בכו, משכו. פתאום היה  שקט רגעי כזה שבו הקול הנשי שלי בשילוב שלל הצ'קרות, התריע בפולנית שזה עומד להיגמר רע. בדיוק ברגע בו מוחי פקד על לשוני לשחרר לעולם את המשפט השחוק, החלטתי לנצור אותו. שמעתי פעם שיחת אנשי חינוך שסקרה את הסוגיה שכל הזמן הורים מפחידים, מתריעים, מלחיצים, מיידעים שחורות לגביי הבאות  ויוצרים תגובה אוטומטית אצל הילד:  הרפתקה+ השתובבות = אשפוז, דימום קטלני ונכות באחוזים שבין 10 ל-30!

החלטתי ללכת על מוטיב האימא המודעת, הניואייג'ית, זאת שלא מפחדת לאבד שליטה ולא אמרתי כלום. הם המשיכו בשלהם וכעבור ארבע שניות  גורה נפלה על הפרצוף, ירד לה דם מהשפה והיא צרחה. כמובן שהקולות ממשפחת המצפון ( המצומצמת + המורחבת) לא איחרו לבוא. .."למה לא הפסקת את זה בזמן?/ הרי הרגשת שזה מה שהולך לקרות! למה לא אמרת?/ לקחת?/הפסקת?/ משכת?"

ביקשתי מלקט הקולות להרפות והתרכזתי בגורה. נתתי לה נשיקה, חיבקתי,הוצאתי קרח ובעיקר לא צרחתי על גורי שזה בגללו ולמה הוא עשה את זה לאחותו הקטנה? מודה, הופתעתי מעצמי.. גורה נרגעה. גורי היה המום מזה שלא צרחתי והאשמתי אותו. הוא הביט בי במבט  ה"האש פפי" שלו, שלא מבין איך זה להתנהל פתאום בלי תחושת אשמה ובלי הצורך להתגונן .. אני, יש לומר בכנות ובפרגון עצמי, הייתי מבסוטה מימני. מזה שכן, לא חסכתי או מנעתי כאב, למרות שידעתי שיש מצב לבואו. מזה שנתתי לה ליפול, ששחררתי אותה לכאוב וגם לימדתי אותה שיש לה יכולת לקום, להתגבר ושאני שם כשזה קורה. המציאות, במופע הבכורה, הראתה לה שיש רגעים "נאחסים" שנופלים בהם, כואב ואפילו "מדממים" ואימא ליד, אבל החיים הרי יזמנו לה רגעים אחרים שלא אוכל  להיות.. לא אוכל לעצור, להעלים מהתמונה את מה ומי שלא מסתדר טוב ולבקש מהם "לרדת", או "להפסיק"..

חשוב לי שהיא תהיה ותחווה את מה שיש פה לחיים להציע על ציר הרגשות והצבעים. מהבהירים עד לכהים... ותתגבר, כי אני מאמינה שחוויות כאלה ודומות על כל הסימבוליות שמשתמעת, יעצבו אותה להיות מתגברת סדרתית ומתבגרת איכותית. חשוב לי שהיא תהיה בת חורין... ולא משועבדת לפחד מהפחד.

הג'ימבורי לקח. מעניין שהאטראקציה הראשונה שגורה בחרה הייתה נסיעה על  הבימבה... גורי הוביל אותה כשהחזיק מאחור. הרבה יותר איטי הפעם.. אין מה לעשות, ""slow must go on..

החלום שלך רוצה לחדש איתך קשר

נכנסתי אליה בגלל שחבר של הבעל שלה חסם לי ת'חנייה בכניסה לבית ונשארתי בזכות השולחן שהיא פתחה, שכמותו ראיתי בטובות  מהמימונות( לצערי רק בטלוויזיה...)היא הגישה לי קפה  ועוגיות טחינה נדירות, עוגת גזר בחושה, קוראוסונים  ונתנה לי לטעום מתבשיל הירקות המוקפצים  (הכול מעשה ידיה המחוננות) כן. אין לי כל קושי לערבב טעמים. לא. אתם הרי יודעים שאני לא בהריון...

"תקשיבי: את אחת מהטובות, אם לא ה-" פרגנתי תוך לעיסת הבחושה ולגימת הקפה שתמיס את העוגה בואה קיבתי. "את באה להגיד לי שיש לך כוח וסבלנות להכין את כל זה"? שאלתי כאחת שעבורה בישול ואפייה מוגדרים במילון "אבן-גלעד" כעיסוק טפל, מיותר ומעיק. "כן, אני אוהבת את זה" היא ענתה בחיוך מתרפק כמו מי שגילתה בזה הרגע את השקט שבתוכה. "החלום שלי הוא להכין עוגיות ועוגות בבית ולמכור". העיניים שלה נצצו   "ו...". המשכתי לנסות ולשמר את הניצוץ . "ואין לי כוח, אני כבר לא בגיל..."  עכשיו הוא כבה סופית והמבט הושפל..

היא תפרה בחוט אדום את גרב הניילון בצבע הגוף ובתוכה צמר גפן,  כמו אמנית שמפסלת בובה. היא יצרה עיניים ופה, לחיים מצח וגבות. הדביקה צמר זהוב על הראש, פוני ויצרה פתח בחלק התחתון של הבובה כדי להניע אותה בידה. הפנים של היוצרת זרחו כמו פני סבא ג'בטו במפגש עם פינוקיו  האנושי. "יו איזה יופי! את אומנית!" נפעמתי מהיצירה שלה כשישבה לידי בקורס לתיאטרון בובות. ( אני, באותה מטלה יש לציין,  קיצרתי תהליך והכנסתי את היד ישירות לגרב,  אחרי שהבנתי שכל  התפירה ה"בתיה עוזיאלית" הזו לא בשבילי..) "תודה, האמת  שהחלום שלי הוא  להיות בובנאית". היא הסמיקה וחייכה.( ועדיין לא הורידה את המבט מיצירת הפאר כמו מי שמסרבת לוותר על רגעי ההתקשרות הראשוניים האלה)  "נו אז..." חיכיתי לרגע בו אהיה עדה להחלטה אמיצה של אישה ללכת אחרי הרצון והכישרון שלה. "זאת בעיה." זהו. החיוך שלה התחלף לרצינות משולבת בנימת הטפה "אי אפשר ללכת עם זה למכולת..." היא המשיכה לתפור והסתכלה על הבובה  כמנסה להסביר לה את הסיבה שבגינה יישארו ידידות.. "ונראה לך שיהיה לך כוח ללכת למכולת כשתעבדי במשהו שאת שונאת? כדי ללכת למכולת צריך תיאבון ותיאבון מקבלים משמחת היצירה".

הרגשתי שאני לא יכולה יותר והדיבור שלי מולה הופך להיות  דיבור שלי לעולם ותשובה לכל הקולות ששמעתי כל כך הרבה ... אז נשמתי רגע והתחלתי לספר לה על המופע שלי. שהוא בדיוק על זה. על החלום שלי  להיות שחקנית ועל "קולות הרקע" שביקשו מימני לרדת מהחלום, ש"משחק זה לא מקצוע" ושלא יהיה לי עם מה "ללכת למכולת" ( דרך אגב, מאז ועד עצם היום הזה אני בעניין של סופרים כ"אקט" מחאה!) שעדיף לי להיות גננת או מורה ושנכנעתי והלכתי ללמוד את זה, עד שהחלום החליט שהוא לא מוותר עליי. סליחה, אני החלטתי שאני לא מוותרת והתמסרתי להגשמה.

"מה ואת מצליחה לחיות מזה"? היא עזבה את כל החוטים, המספריים והגרביים שמילאו את כל עולמה  והסתכלה עליי כאילו ג'ולייה רוברטס יושבת מולה על הספה של "חיים שכאלה". "ברור שאני חיה מזה. זה ממלא את החיים שלי. בזכות זה אני חיה. זאת המהות שלי!  השליחות שלי! כל מה שתרצי. אם אני מתפרנסת רק מזה,  את בטח רוצה לשאול. כרגע לא, כי אני משקיעה בחידוש של המופע ומקבלת יעוץ מקצועי, אבל ברור לי שבהמשך ארוויח.  אני גם מעבירה חוגי דרמה, מביימת ועושה דברים אחרים שאני אוהבת בתחום ומרוויחה מהם. מעבר לזה עשיתי עם עצמי הסכם שבמקרה הכי גרוע,  אמות עם מינוס בבנק ופלוס בלב ולזה אין מחיר!"

ריגש אותי הבחור  שפגשתי בתור לספר. הוא סיפר לי שעבד ב"הייטק", הרוויח משכורת עתק, קיבל רכב וטס לחו"ל, עד שהרגיש שמשהו בו לא שלם. שהוא בסטטוס "גבר גבר" אבל בפנים הרצון לעזוב רק גבר.. כולם צחקו מימנו כשהוא אמר להם שהוא רוצה להתפטר  וללמוד משהו אחר. הם עוד לא ידעו שהם הולכים להתעלף כשהוא יגיד להם שהוא בוחר בחינוך. חינוך מיוחד. והוא מאושר. והוא מרגיש שזה המקום שלו  ושסופסוף הוא מצא את עצמו...

אמרתי לו שאני אכתוב עליו כאן ולעצמי אמרתי..לעצמי אמרתי שהפעם אני משאירה את הסוף פתוח. פתוח, כי הפעם זה מרגיש סגור מתמיד...