זה קרה כשהגעתי לגנים שלכם . כשסיפרתי לכם סיפורים, כשהמחזנו הצגות, שרנו שירים, רקדנו ריקודים, והפכנו שותפים לרגעים פשוטים של שימחה. רגעים קטנים של צחוק ושטות. היום אתם יוצאים לחופש הגדול. אני רוצה להיפרד מכם. חשוב לי להגיד לכם כמה דברים, ובעיקר להודות לכם על מי שאתם, ומה שלמדתי בזכותכם.
על הרגישות והאהבה שאתם יודעים לתת(" ניצן, אני אוהבת אותך! את יפה..תבואי גם מחר"?) על היכולת האמיתית שלכם להצחיק. ואת זה עשיתם הרבה... ("את יודעת ששטתי בסירה"? אני :"איפה בכינרת?" ילד: "לא, בים סוף"!) הדהימה אותי יכולת התובנה והאבחנה שלכם ( ילד: " ניצן, למה בנות תמיד מציירות פרחים? מה רק זה מה שהם יודעות לצייר"?) הקסימה אותי הידיעה שאתם כל-כך מבינים את החיים (ילדה שניגשה אליי כשהזיזה את כל הפוני שלה על עין ימין. הפוני כיסה לה את כל העין. היא לא ראתה כלום ומצמצה בעין בלי הפסקה) "אמרו לי שאני יפה ככה"! היא דאגה להסביר לי , ובעיקר להישאר ככה כל היום... ועוד ועוד הזדמנויות מתוקות להפליא, להיות לידכם ברגעים נקיים כאלה כשגיליתם דבר חדש על העולם .
אתם יודעים? היו רגעים שהייתי עצובה בהם. הייתי עצובה כי ראיתי שחסר לכם. ראיתי שחסרה לכם אהבה, ראיתי שחסרה לכם תשומת לב, או ראיתי שלא רואים אתכם ואת הקושי שלכם או את שפע היכולות שבכם... היו פעמים שניסיתי לעזור והצלחתי, והיו פעמים שניסיתי והבנתי שלא אני אוכל לעזור... היו גם מצבים שאמרתי מילה לא במקום, או הגבתי לא כמו שצריך. לפעמים באתי לבקש סליחה. לפעמים ביקשתי סליחה בלילה לפני שנרדמתי. חשוב לי שתדעו שכל אחד ואחת מכם מיוחדים, חכמים ויצירתיים כמו שרק אתם יודעים. תישמרו על מה שאתם. על הצחוק שלכם, על האמת הטהורה, על ההומור, על יכולת הדמיון והמשחק.
אני מאחלת לכם חופש מרגש ומשמח. חופש שתיצרו בו בידיים ובמחשבה. חופש לגוף שלכם ולתנועה. חופש לבילויים משפחתיים. חופש ללמידה. וחופש לחופש. כזה שפשוט לא תעשו בו כלום ורק תנוחו (כן... גם רביצה מול הטלוויזיה באה בחשבון) שנייה לפני סיום, אני רוצה לספר לכם שיש משפט כזה של גדולים, שאומר להורים לקבל את הילדים שלהם ללא תנאי. אתם נתתם לי שיעור חשוב בקבלה ללא תנאי!
שלכם באהבה גדולה,
ליצן (זוכרים כמה פעמים התבלבלתם וקראתך לי ככה? טוב נו, אני באמת סוג של ליצן...)
