מוקדש לך באהבה ובהתרגשות גדולה...

show must go on

כן. זה הולך לקרות! זה כמעט לא קרה כי עמדתי לבטל הכול. אם היה לי פה רסקיו ב"שלוף" כבר הייתי שואבת חצי בקבוק. בעצם נזכרתי שבפעם הקודמת שלקחתי רסקיו לפני הפקה מטורפת שהייתי אחראית עליה, הוא השטיח לי את הלב והרגשתי אדישה לעולם ולא, לא זאת התחושה שאני מייחלת  לה...  אז מאיפה להתחיל? מזה  שביום שבו הפצתי על ההצגה ברוב חוצות הפייסבוק וחברים כבר חזרו אליי, אישרו הגעתם ופרגנו בהילולה, החלטתי לבטל?מזה שהפליירים כבר עמדו לצאת לדפוס עם הכתובת של המקום שדרש מימני פתאום עוד כסף, והבנתי שלא אוכל לעשות שם את ההצגה? מזה שהרגשתי שזהו , שאני לא עומדת בזה יותר? הרי מי כמוני יודעת שזוהי הדינאמיקה של הפקות. תמיד לפני הפקה גדולה יש פרומו של חמש דרמות שחייבות להידחף ל"פריים", ולמרות שידעתי שזו כרוניקה ידועה מראש לא הצלחתי להוציא מעצמי את העין השלישית שתסתכל רגע על כל הסיפור הזה מבחוץ ותגיד: "זה בסדר. תיכף הכול יתיישב במקום", בדיוק כמו המשבר בין ארגון המורים לאוצר יום לפני תחילת השנה. הרי בדרך כלל קמים בראשון לספטמבר והולכים לב"ס כאילו לא היה כלום...

בשיאו של ה"קרייסס" כשטרקתי את הדלת ויצאתי החוצה בבכי,  שני הגורים רצו החוצה אחריי כמו מבקשים לשמור על אימא שלא תתפרק. עצרתי את הדמעות והבנתי שעד כאן! הם לא צריכים להיות שותפים במערבולת הרגשות הזאת. אחר-כך הלכתי להשתתף בטקס יום השואה במושבה. הקראתי שם קטע. אף פעם לא העליתי בדעתי  שטקס יום השואה יציל אותי רגשית מסערת רגשות מטורפת. הטקס היה במתנ"ס ביבנאל. שתי הדקות שעמדתי שם על הבמה מול הפודיום באולם החשוך עם המנורת קריאה, היו שתי הדקות היחידות  במשך היום שלא חשבתי בהן על ההצגה ואובדנה. זה היה רגע חזק ומשמעותי שבו התייחדתי עם הטקסט והמילים, עם הבמה והמעמד שבעקבותיו. בבוקר למחרת הסקתי שתי מסקנות חותכות. 1. הבמה זה הבית שלי ואני לא הולכת לוותר על הבית שלי כל כך מהר. 2. האולם הזה, זה המקום שבו צריכה להתקיים ההצגה! האמת שהרצון המקורי שלי היה לקיים את ההצגה ביבנאל,  רק שאז יצאתי "לראות בשדות זרים"... ובכל אחד מהם ממש לפני סגירה התגלו מוקשים...! "למה לא הקשבתי לעצמי כבר מההתחלה"? התוודיתי לחברה בטלפון ביום שאחרי... "הרי יש בי תמיד את הקול הזה שיודע מה נכון. למה שוב השתקתי אותו"? "אני חושבת שדווקא כאן היתרון! שהסתובבת באזור וחיפשת ובסוף חזרת, אחרי שבדקת והבנת שזה המקום הטוב ביותר..." היא ענתה כמו מי שיודעת להגיש את המילים המדויקות  ברגע המתבקש.

זהו. חזרתי לנשום. שלחתי הודעה מחודשת בפייסבוק. צריכה להמשיך לעשות חזרות, לפרסם ולדאוג לכל הדברים הנלווים שאני לא רוצה לספר לכם עליהם, כי אני רוצה שתבואו ותופתעו..

אז תבואו ליבנאל ביום ה', ה- 19/5 בשעה 20:30 לחגוג את היומולדת שלי ואת הולדת "אני והסבתא" בגרסה המחודשת. תבואו למתנ"ס ושם תפגשו אותי ואת ההצגה שלי ששיאה היא התרחשות שקרתה בילדותי. איפה? במתנ"ס! בדיוק במקום שבו תתקיים ההצגה...