יום רביעי, 21 במרץ 2012

עם דמעות בעיניים


היא ניגשה אליי בסוף ההצגה. אחת מיני כמה שעמדו בתור וחיכו לדבר איתי. תמיד זאת חוויה חזקה המפגש  עם הקהל. המפגש של אחרי... תמיד לכל אחד יש במה לשתף. כל אחת נורא רוצה לספר איפה זה בדיוק נגע בה/ כל אחד מרגיש רצון לספר איך ההצגה גרמה לו התחבר לחלקים בעצמו או בחיים המורחבים שלו. במשפחה .  במהלך ההצגה אורות התאורה לא מאפשרים לי לראות את הקהל ואני מבחינתי מגיעה לרמות גבוהות של אינטימיות. להתפשט אני קוראת לזה במילה אחת ומדויקת.  מתפשטת על הבמה. לא במובן הפיסי. במובן הרגשי. והקהל שותף מלא לרגעים אינטימיים ומשפחתיים, מרגשים, מעצבים, מצחיקים וחזקים בחיי. אני נחשפת במשך שעה כך שכל מי שיוצא מההצגה מרגיש שהוא מכיר  אותי בערך מהיום שבו אמרתי לעצמי "נעים להכיר"



אז קלטתי אותה עומדת ומחכה אחרי גבר בהיר עם זקן. והיה בה משהו חזק. היה לה אור בפנים וחיוך חם וחכם בעוצמות שאי אפשר להתעלם מהם. היא התקרבה אלי ואמרה בקול רך ויציב " ניצן,  כל כך התרגשתי בהצגה שלך. אני יושבת כבר שעה עם דמעות בעיניים. תדעי  שאני אימא לעשרה ילדים ואני לא מוותרת. ממשיכה לגדל אותם, אבל יודעת בוודאות שברגע שהם יגדלו עוד קצת אני אגשים את החלום שלי. אני אהיה שחקנית!" ועכשיו ראיתי אותם. שקופות, נוצצות ותפוחות. הדמעות. הדמעות בעיניים שלה. הם עמדו קפואות  כאילו גם הם מחכות לתורם. מחכות לקבל את האות להיות. לדבר בזכות עצמם! "אפשר לחבק אותך"? שאלתי בהתרגשות ובשקט. "כן", היא הנהנה בראשה  והן כבר זלגו מעצמן. התחבקנו חיבוק חזק של כאלה שמכירות דקה (אבל בטח יצא לך כבר לחוות את התחושה) מרגישות  שהן מכירות כבר שנים. ולא עניתי.  לא רציתי להרוס את הרגע החזק הזה. כי על זה נכתבה ההצגה: על זה שסבתא שרה ז"ל החמיצה את החלום שלה להיות "ארטיסטית"  בחסות גידול שלושה ילדים, בעל ודאגה לפרנסה, כשמשאלתה האחרונה הייתה שאני אהיה שחקנית. היא זיהתה שהגנים  "הוזרקו אצלי במנת יתר" ודאגה ליידע אותי בכל הזדמנות  לא להעיז להחמיץ את החלום. כי לדבריה  רק מלפפונים מחמיצים- לא חלומות!

חזרתי הביתה ועברו כבר כמה ימים, כשהתמונה של האישה הזאת לא יוצאת לי מהראש. איזה מדהימה! גם תמונה של עשרה ילדים אני חייבת להודות קופצת לי ישר לראש שנייה אחר-כך. אלוהיי אני עם שניים מאבדת את השפיות פעמיים ביום בממוצע. ולא היה בה שמץ של תסכול. ולא היה בה קמט של מרמור על הפנים. עמדה שם אישה חזקה, חכמה ומלאת אמונה  שיבוא יום והיא תגשים את החלום! אני מצטערת רק על דבר אחד. אני מצטערת שלא הספקתי להגיד שלא תשכח להזמין אותי לראות אותה על הבמה מממשת ומגשימה ...

יום רביעי, 22 בפברואר 2012

על פצע בלב


התחרות  "המורה של המדינה" היא הדבר החם הנוכחי. כן. לא הייתי אומרת לא לסוללת השיווק שלהם אם הם היו מבקשים יפה לשווק את הצגה שלי, היות וכל דמות על הציר שבין חיים למוות מספרת בכל אמצעי מדיה אפשרי על המחנך או המחנכת שהיו שם בשבילה בזמן הנכון ואמרו את המילה או המשפט המדויק. אז מצאתי את עצמי נסחפת ומתעמקת   בדמות שהייתי מכתירה למורה של המדינה. בשלב הזה  פתחתי את מילון "נ. אבן גלעד" בערך "מחנך" ומצאתי הגדרה העונה ל: "אישיות המשפיעה ומעצימה את התלמיד אותו היא מחנכת. דמות שרואה אותו מבפנים  ומוליכה אותו קדימה לצעוד את המשך חיוו".  דקה אח"כ הגיעה התובנה שעם כל הרצון הטוב, אין באמתחתי ולו חצי דמות שכזו. נכון, היו לי מורים נחמדים, רציניים, שקטים, צעקנים, אבל אף אחד/אחת לא היו שם בשבילי באמת. ודווקא השתדלתי: הייתי "מולטי" מרצה ו"מגה" שקטה, אבל ציונים טובים לא היו לי.
כשהגיעה  כיתה ט', השנה שבה עברנו מבה"ס היסודי ביבנאל שגודלו היה כגודל סלון ביתך, לתיכון בכדורי שאם תישאלו אותי היום לא היה אצטדיון בלומפילד, אבל נכון להסתכלות של ילדה שברירית בת 14 ( שלא ניזונה ממאכלים עתירי הורמונים ,אלא נכון לשנות השמונים נראתה כמו ילדה בת 10 של ימינו...) הרגיש עצום ומאיים, עם מסדרונות שלא נגמרים ו"השם ישמור", ארבע כיתות בשכבה???

המחנכת דרורה, שהייתה הדמות לשמש לנו מתווך לעולם החדש  נכנסה לשיעור הראשון והכריזה  ברשמיות שיש לה אידיאולוגיה לימודית מוצקה, לפיה היא מתכוונת להיכנס כל יום ראשון לכיתה ולשתף את כל שלושים ומשהו התלמידים בציונים של התלמידים שנכשלו בבוחן במתמטיקה ביום חמישי. ודרורה הייתה מאוד נאמנה לאידיאולוגיה שלה... אני לא אשכח את הפעם הראשונה שישבתי שם מבועתת על הכיסא הלא מוכר בתוך הכיתה החדשה  עם  שאר התלמידים הלא מוכרים, כשדרורה, שגם ככה הייתה בעלת מראה עוצמתי של שני מטר לאורך ולרוחב עמדה  כשהגיע תורי והכריזה בקולה האימתני מהדף הלבן שהשחיר את ליבי : "ניצן- 25!"
וכך היא השפילה לעשות שבוע אחר שבוע ברציונאל שזה ה"אקט" שיגרום לנכשלים לקחת עצמם בידיים ולהשתנות. מסתבר שזה לא ממש שינה אותי( תלוי בעצם איך מסתכלים, הציונים שלי דווקא השתנו מידי פעם מ25 ל32) לא ידעתי מתמטיקה. ידעתי לרקוד ולשיר, ידעתי לכתוב ולשחק, ואת כאב ההשפלה ההוא אני לא יכולה  לתאר בדיוק מהסיבה שאני לא יכולה לתאר כאב של לידה. מי שלא עובר את זה, לא יכול להבין...

ואני ממשיכה לחפש את המורה או המורה הזאת.  מתקדמת לתואר הראשון שלי ולא מעלה אף אחד בחכתי, ממשיכה ללימודי האקדמיה הבאים שלי ולא מוצאת... עד  שנזכרתי במייל שקיבלתי לא מיזמן . קיבלתי אותו מסרינה המרצה המדהימה שלי. למדתי אצלה שנה שעברה והנה היא מציעה לי  להיות עוזרת הוראה שלה. אני? עוזרת הוראה? הרי יש לה מאות סטודנטים. דווקא בי היא בחרה? זה היה השלב שעצרתי את עצמי והבנתי שאני צריכה להרפות מתדמית התלמידה ההיא מכיתה ט'  ... הרי  בשנים האחרונות אין מרצה שאני לא עוברת דרכו ולא מרגישה שתוך רגע הוא ניכבש בתובנותיי ובקסמיי. שאני יודעת שהוא רואה אותי בלי שמץ של מאמץ. וכן, סרינה  גרמה לי להבין במבט, בחיוך, ובעיניה החמות, שאני יחידה ומיוחדה. סרינה, בזה הרגע הכתרתי אותך לחוויה העוצמתית המתקנת שלי, וללא ספק למורה של המדינה! היה שווה לחכות ...


יום רביעי, 8 בפברואר 2012

זיכרון ילדות


זה קרה אי שם בשנות היסודי שלי, ביום עננים סדוקי שמש של "טו בשבט".
הייתי בכיתה  ד' או ו',  וחזרתי מבית-ספר "נפתלי"  ביבנאל  "חמושה" בנעלי FLIGHT" " ורודות, "זנב סוס" וגומה בלחי ימין. נכנסתי לחצר בית הורי טבולת הבוגנביליה,  שעטתי  ימינה לכיוון דלת הכניסה, לפירה ולקציצות שחיכו לי בנאמנות על שולחן העץ בפינת האוכל, רק שאז זיהיתי שמשהו מפריע לי  בשדה הראייה. זה היה אבא יהודה שעמד משמאל  ליד הדיר, לבוש בגדי עבודה כחולים,  נעול מגפי גומי שחורים, כשמאחוריו ברקע חבילות החציר והוא מסמן לי בידיו האיכריות "תתקרבי,תתקרבי".

"יש שתי אפשרויות", הרהרתי לעצמי בעודי פוסעת את עשרים המטר שהפרידו בינינו. "או שהוא רוצה שאני שוב  אחזיק את שקית הבד של הלבנה והוא ישפוך לתוכה את תרכיב היוגורט, או שקיבלתי ציון לא  טוב במשהו והוא מזמן לי שיחת מוטיבציה..." "בואי הולכים לנטוע עץ, רק שלך!" אבא פסק רשמית בעודי מזהה חיוך חגיגי מחליק  בזווית הפה שלו. לא זוכרת מה אמרתי? אם אמרתי? זוכרת רק שמחה. שמחה אדירה עמוק בלבב. והרגשתי חשובה והייתי נרגשת. התרגשות שונה מכל חוויה שקרתה לי עד אז.

תוך כמה שניות שלשתינו היינו על הטנדר הכתום בדרכנו  לביצוע המשימה: אני ואבא במושב  הקדמי והוא, חתיך גזעי עוטה חליפת ניילון שחורה  "מאבטח" אותנו מאחורה ומנופף לנו לשלום בעליו הבתוליים המתבדרים ברוח. שתיל עץ הזית שלי. נסענו בעלייה התלולה לכיוון בריכת השחייה ביבנאל וממש מצד שמאל אחרי הבית של יוסי נטענו אותו. הוא היה אחרון בשורה. את שאר העצים אבא נטע קודם, ואת האחרון  חביב הזה שלא יהיה כמותו מלבדו, הוא בחר לנטוע איתי.

אבא חופר גומחה, אנחנו מקלפים את הניילון השחור מהשתיל שחושף שורשים יציבים ואדמה לחה ומגובשת . אני טומנת אותו באדמה ומרגישה שיצרתי בריאה. אבא ואני מכסים את הגומחה ומהדקים."תיזכרי"- אבא סיכם את המעמד: "העץ שלך הוא האחרון בשורה"! זה לקח חמש דקות לדעתי. חמש דקות בכיתה ד' או ו', שנצרבו בי בתחושת שייכות, חשיבות, גאווה והתרגשות.

עברו חלפו אי אלו שנים מאז...  שנים  בהם אני עוברת לא מעט ב"זירת האירוע"  הלוך/ חזור מיוסי , עצבנית מחוסר שעות שינה, שבעה ונינוחה אחרי ארוחת שישי  או  מהורהרת אודות זוגיות  וילדים. לא משנה מה "מצב הצבירה" שלי, דבר אחד לא משתנה אף פעם. תמיד אני עוצרת לבדוק לשלומו  של שתיל  עץ הזית שלי. טוב נו, לא ממש שתיל. גם עליו רואים את השתנות השנים... הוא הספיק להתרחב, לגדול ולימים להתערבב בענפיו עם שכניו ...רואים גם קמטים על הגזע ושינוים לפי "מצב הרוח". אבל אם אני מתבוננת היטב אני מבחינה בו מיד, היכרות של כאלה שמכירים מההתחלה...

שמורה לי "גומחה קטנה בלב" בשבילו ותמיד תהיה. כי כזה הוא העץ האחרון בשורה. העץ שלי!


יום רביעי, 25 בינואר 2012

וידוי אינטימי

    רק תחזיר לי אותם בפיג'מות


אולי תיקח אותם קצת?
כן, יש לי כמה דברים  לעשות
ולך  משימה הכרחית לא פחות
להחזיר לי אותם  בפיג'מות.

רגע, אני אחשוב על משהו...
אולי גן חיות?
אני רוצה לכתוב
יש לי עבודה להגיש עד מחרתיים..
אולי אוכל "להתפרע" ולנוח  צהריים?
רק תעשה לי טובה-
תחזיר לי אותם בפיג'מות.


טוב נו.... ג'ימבורי

כי לי יש חזרות לעשות!
אין בעיה... שיאכלו ממתקים
קח ת'זמן... כן, אפשר שיקנו משחקים
רק אנא מימך...אל תשכח....
להחזיר לי אותם בפיג'מות!


יום רביעי, 11 בינואר 2012

פגיעה!


זה קרה בזמן ארוחת ערב שהוזמנו אליה ושמחתי על ההזמנה לסעוד במחיצת אנשים שאני בכלל לא מכירה.  כאן הזמן להתוודות ולהצהיר נחרצות שזה אחד מהדברים האהובים עליי במיוחד. לפגוש אנשים חדשים. בעודנו "בולסים" את שפע המאפים, הפשטידות ומיני הבשרים המשובחים שנרכשו באחת מהטובות שבקצביות ארצנו, קלטתי שארבעה כיסאות לשמאלי מול המפה הלבנה הרקומה והמושקעת, יושבת נערה שנראית בערך בת ארבע עשרה. מסוג המקסימות שמראים בנשפים של בית המלוכה האנגלי. בלונדינית, זקופה עם ג'ינס, "סווטשרד" וקוקו משוח בקפדנות, כשהיא אוכלת בהססנות, כן תקשיבו טוב. קוטג'. קוט'ג +ארבע פרוסות מלפפונים ששכבו עגולים ומיואשים על צלחת החרסינה השטוחה הלבנה עם עיטורי התכלת העלעליים מימין.

משמאלה ישבה אימא שלה ושאלה אותה אם היא רוצה גם עגבניה. אתם יכולים לשער בנפשכם שהקוט'ג והמלפפון הדלוח בלב ארוחת הפאר הזאת הרגישו הזויים ולא קשורים בערך כמו הצטרפותו של חיים יבין להגיש את מהדורת החדשות עם יונית לוי בערוץ שתיים(תחזרו לנשום. זה לא קרה! זו רק המטאפורה שלשם ההמחשה...) "כן, זה מה שהיא אוכלת" ענתה האם בנימת גאווה לאישה שישבה לימינה והייתה "הקול הדובר הקבוצתי" בשאלתה אם "רק זה מה שהילדה אוכלת"?  "על כל דבר היא סופרת קלוריות." האם הוסיפה בדעתנות. הנערה החיוורת בהתה בצלחת בחוסר עניין תהומי.

כשהגיע שלב הקינוח ועוגת הביסקוויטים עם השמנת  והתותים שריצפו בשתי וערב מוקפד את שכבת השוקולד האחרונה הגיעה למרכז השולחן , קמה הנערה והלכה לצפות בטלוויזיה כשאבא שלה מארח לה חברה ושואל בהתעניינות, כאילו חזרה מב"ס אחרי מבחן נורא חשוב: "כמה קלוריות היו בארוחת הערב שלך היום"? זה השלב שהרגשתי מזועזעת. נכון, אני לא מכירה את הסיפור של המשפחה האת וראיתי רק חלקיק מיתוך תמונה רחבה אני מאמינה, אבל ההורים האלה עיצבנו אותי  

כעסתי נורא. הרגשתי  ששניהם, המשכילים, שעובדים בעבודות נחשבות, פוגעים בילדה שלהם "במו ידיהם". החיוורון בעצמות הלחיים הבולטות להחריד שלה, והמבט השקוף בעיניים הראו (לי לפחות...) שהילדה הזאת חולה. שהיא אנורקסית, שהיא לא מטופלת ושההורים שלה  מעודדים אותה לזה. ואם פעם חשבתי שרזון והתעסקות בדיאטות היא נחלתם של נשים בלבד, אז הפעם גיליתי שממש לא וגם האבא משחק תפקיד ראשי בסרט הרע הזה. האב וביתו ישבו בסלון ודיברו על מי יותר שמנה ואיפה, הבת או האימא, כשבשלב הזה לא יכולתי יותר והתרחקתי להתנחם בחזקתה של עוד פרוסת עוגת ביסקוויטים עם שמנת מרופדת בתותים.

עברו  כמה ימים מאז אותו מיקרה. ימים בהם הרהרתי לא מעט וחשבתי אם להתערב, איך להתערב, להתעלם או ליצור קשר עם מישהו קרוב אליהם ולשתף. ואין לי תשובה. מצד אחד אני בכלל לא מכירה אותם ומה לי ולדחוף את הראש  לעניינים לא לי, אחרי הכול נוכחתי כבר לדעת שלא אני אשנה את העולם... מצד שני אולי יש משהו שאני אוכל לעשות כדי לעזור באיזה שהיא צורה? כל מה שאני רואה עכשיו מול העיניים הוא את חיים הכט מסיים תוכנית טלוויזיה בהנפת תנועת הידיים המסורתית שלו ושואל : נו, מה אתם הייתם עושים???