זה קרה עשר דקות לפני הפקה שהעליתי עם התלמידים המדהימים של חוג דרמה שלי. סיימנו בדיוק לעשות חימום על הבמה. הם היו מוכנים ומאופרים עם ניצוץ מטורף בעיניים, מחופשים לחיות מיתוך המחזה שהם כתבו לבד. אני ניגשתי רגע מאחורי הקלעים לבדוק שהדיסק עובד, כי מי כמוני יודעת ש-ה- דרמות מתרחשות תמיד לפני השיא של חוג דרמה, רק שהפעם אני חייבת להודות, לא דמיינתי שהדרמה תגיע מכיוון שונה לחלוטין...
בעודי נושמת נשימת רווחה ומודה לאל על שבקע צליל מבעד למלבן המתכת המתויג -play נעמדה מולי השיעור והאישה. האישה הזו( שהייתה אימא של אחד הילדים בחוג) שידועה בקולניותה, בחוסר הכבוד שהיא רוחשת לסביבתה ובחוצפתה, באה "להעביר לי מסר" שלא מוצאת חן בעיניה השעה שנבחרה לקיום ההצגה, היות ויש לה תכנונים אחרים...
בדיוק ברגע שהצרחות והמילים המלוכלכות שטפו את האולם ואת העיניים הנוצצות והלב המתרגש של כל הילדים שעמדו על הבמה פעורי עיניים ופה, צופים במחזה האימה שנדחף בגסות להיות מחזה החימום למחזה שלהם, החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי עד אז בחיים. שתקתי והנחתי לתחושת ההשפלה שהציפה אותי, עד שעניתי לה בקול מתון שלא מתאים לי שהיא תדבר אליי ככה. לא בכלל, ובטח לא מול הילדים. ושאם היא רוצה לדבר שתשתה מים, תירגע ותצא החוצה. היא המשיכה לצרוח ואני התעלמתי. זזתי וביקשתי מהילדים שילכו לחכות מאחורי הקלעים לתחילת ההצגה. אותה אישה המשיכה בשלה עד שמיצתה ופרשה. ההצגה הייתה מדהימה! הכול דפק כמו שצריך, כולל פעימות ליבי שחזרו למקצב תקין והתחושה- התחושה הזו שהייתה לי חדשה שהכול בסדר ואני בסדר. ופתאום הרגיש לי נקי. הרגיש לי נקי כמו שלא הרגיש לי בשום ריב או סיטואציה דומה שקרתה לי עד אז בחיים .
אתם יכולים לקרוא לזה אכילת הלב של הארטישוק אחרי קילוף העלים וניקוי השערות המפרך, או גילוי המתיקות שבבבושקה הכי קטנה אחרי הפירוק המתמשך... השיעור שלי היה שהגעתי למהות. שמצאתי את הלב. ומסתבר שגם היא מצאה את הדרך והגיעה אליי אחרי כמה ימים לבקש סליחה. אני משתפת אתכם בזה כי יום- כיפור בפתח ואיתו המחשבות במי פגעתי? למי לסלוח? ומי יסלח לי, כשהמכנה המשותף אני מגלה פתאום, הוא המראה שכל אחד ואחת משקפים לי בהתנהגות שלי מולם. אולי פגעתי במישהו שלא רצה להראות לי שהוא נפגע? אולי אמרתי מילה לא במקום למישהי שהתביישה להגיד שלא נעים לה שאני אדבר אליה ככה? כניראה שאני לא אדע עליה או עליו...
אני יודעת רק על מי שבדרכו הנכונה פחות או הנכונה יותר דרש מימני סליחה. את מי ששם לי גבול. וזה נראה לי חיוני והכרחי. לנו. לכולנו. לדעת לבקש את הסליחה הזו ביומיום, ולא לחכות ליום אחד בשנה שמישהו איפשהו יצום עלינו או ינסה לחפור בעמקי נשמתו ולגשש אחרי משהו שהוא אמר או עשה שמצריך אמירת סליחה... כי בת'כלס מי באמת חושב על זה? המחשבות היחידות שעוברות לנו בראש ביום כיפור הם מתי נאכל? מה נאכל? מה אכלנו? או מתי כל זה יגמר כבר. לא?
פוסט יפהפה ונוגע. כרגיל. מעורר מחשבה ובעיקר גורם לי לראות את הדרך הארוכה שעשית שבמרכזה התובנה - אני שולטת על חיי. תראי איך זה מקרין אל האחרים. תודה. תודה. תודה.
השבמחק