ה"תמונה" שלה לא יוצאת לי מהראש כבר כמה ימים : היא עמדה על הגבעה בצד, רחוקה משאר האנשים, בוהה באדמה בפנים עצובות, שחומות ועגולות עם שיער "מקלות" ופוני מסותת. לפעמים הבת של האישה שהיא ליוותה בשבע השנים האחרונות הושיטה לה יד וקרבה אותה אליהם. היא התקרבה, התחבקה איתם וכעבור מספר דקות ראיתי אותה שוב נוטה הצידה, כמו נפלטת מהקבוצה. נאמנה למהות בדידותה. זה קרה בלוויה שהייתי בה. היא, העובדת הזרה שסעדה את אותה נפטרת והייתה קרובה אליה יותר מבעלה או ילדיה, ישנה לידה, החליפה לה והאכילה אותה, עמדה שם שקופה כשכל האנשים באו ללחוץ ידיים, לחבק ולהגיד "משתתפים בצערכם" לכל שושלת המשפחה מלבד אליה...
ונזכרתי בשבעה אחד שהייתי בו לפני כמה חודשים, ובעובד הזר שהסתובב שם בחצר כשכל המנחמים הגיעו ומילאו את כיסאות הפלסטיק הפרושים על הדשא. הוא הלך בחוסר נוחות הלוך ושוב על השביל שמוביל לכניסה לבית ודיבר בטלפון עם המעביד שלו. היו לו עיניים מבוהלות וחסרות אונים של מי שלא יודע מה צופן לו גורלו. אולי משפחה אחרת? ארץ אחרת או מה בכלל? ואף אחד לא ניגש לדבר איתו. ואף אחד לא שאל אותו איך הוא מרגיש? מה עובר עליו? והוא היה האיש הכי קרוב לנפטר. הוא זה שהיה לידו ברגעיו האחרונים...
גם לסבתא שלי, סבתא שרה ז"ל האהובה כל כך, הייתה פיליפינית. יולנדה. היו לה עיניים מלוכסנות וריסים שחורים ארוכים שתמיד אהבתי להתבונן בהם, כשישבתי על כורסת הקש לידה ברגעים בהם כתבה מכתבים לבעלה ושני הילדים שהיא השאירה שם. היא לימדה אותי ש "טגלוג" זה השם של השפה שלהם וש"קביו" זה סוס ב"טגלוג"... כשסבתא נפטרה היא עברה למשפחה אחרת שגרה במושב קרוב אלינו והייתי נוסעת לבקר אותה, צחקנו מלא והיא הכינה לי את הירקות המוקפצים הכי טעימים בעולם. ואז היא נעלמה. יום אחד קיבלתי מימנה איגרת ברכה ליומולדת שלי שהיא תמיד זכרה. היא כתבה שהיא עובדת בקנדה עכשיו ושהיא מתגעגעת, וזהו. מאז לא שמעתי מימנה.
מעניין למה אנחנו לא מדברים עם אותם האנשים השקופים ברגעים האלה? אולי אנחנו מתעלמים מהם? מובכים? לא חושבים שיש צורך ממשי לשאול אותם מה שלומם? אולי לא נוח לנו לדבר איתם אנגלית? מעניין מה עם יולנדה עכשיו? מעניין מה עלה בגורלו של העובד הזר שהמטופל שלו נפטר לפני כמה חודשים, ומה יהיה עם העובדת הזרה שעמדה בודדה בלוויה? אולי אותם משפחות ימשיכו לשמור על קשר? אולי הקשרים יתנתקו, אותם עובדים זרים יגיעו למשפחות חדשות והכול יישכח? אין לי תשובות... אני יודעת שאני בחיים לא אשכח את יולנדה ואת הקשר המיוחד שהיה בינינו לבינה. המון פעמים מדובר באנשים מיוחדים ומקסימים ורגישים, שנותנים מנשמתם יום ולילה השקעה ומסירות אין קץ. חשוב לדבר איתם כשאפשר, להתעניין בליבם ולתת להם תחושה שהם הכול, חוץ מהיותם שקופים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה