הוצאתי את החולצה השחורה החדשה מהארון. היא שכבה מקופלת חגיגית ונרגשת על ערמת חברותיה המשומשות.
"סגרתי" עם גל האחיינית האולטימטיבית לשמונה בערב. פתאום קלטתי שארבע שנים לא ראינו את עצמינו בחושך מחוץ לבית, רק שנינו. היה ערב אחד ביוני שיצאתי עם חברות, כשגורה הייתה "גורית למהדרין" וכל מה שקשור בתאורה לילית מוצה באור שהשארתי ללילה באמבטיה.
המפגש נשים ההוא היה מבחינתי "מטמורפוזה." נשמתי אוויר לילי של קיץ, ראיתי מכוניות נוסעות עם אורות דלוקים. התנועה שלי בתוך כלי תחבורה ממונע בלילה ולא רק תנועת המעבר בין "ציץ" ימין לשמאל, הייתה חדשה ולא מוכרת לגוף שלי. שלא נדבר על בילוי בנות שבכלל הרגיש "פארטיה בנוגה". לקח לי שעה טובה "לנחות" ולהכיר את עצמי פעילה להנאתי, בשליש השלישי של היום, החשוך מבחוץ והמואר עד כלות מבפנים!
איש המטרות הוציא מהארון את בגדיו האפרוריים, שזה לא מפתיע. כך הוא תמיד- חד גוני בבגדיו. אני, שלא מרבה בשחורים הרגשתי דרמטית ומשמעותית.
נשקנו לגורי, לגורה שבכתה את בכי חרדת הנטישה בעודה נתלשת מידי, וסגרנו את הדלת.
יצאנו את שביל הבית. עמדתי רגע ליד השער והסתכלתי על איש המטרות. נשמתי עמוקות וחייכתי. כן, גם הוא הסתכל עליי במבט נער מאוהב בן שבע עשרה, בשלהי המאה התשע עשרה, שאחרי עשרים חודשים נעתרה לו אהובתו (הוא בטח לא יודה כשהוא יקרא את זה ויפסוק: "את שוב מדמיינת ובוחרת לראות רק מה שנוח לך!")
נגעתי בו בפנים לוודא אמת היא. חצינו את הכביש, ירדנו במורד הרחוב, פנינו שמאלה והמשכנו ישר. בשלב בו היינו צריכים לחצות שוב את הכביש, התקשינו לעשות זאת. הרחוב היה מוצף מכוניות משני צידיו, כצפיפות נמלות הקציר בשעות העומס. שלחנו את רגלינו וזרועות ידינו המשולבות לבית שממול.
רגע לפני שנכנסנו וראינו את כולם יושבים במרפסת מקובצים לחשתי לו : "תקשיב, זה תמיד מביך לי. אני אף פעם לא יודעת מה להגיד.. וה-שלא תדעו צער הזה מרגיש לי מקדם אבלות קיצוני מה שבטח לא מועיל" ..
ישבנו אצל חברים. דיברנו בינינו, עם אחרים, ואפילו צחקנו(יסלחו לי רעי הפולנים..)
זה היה ה"בילוי" הזוגי שלנו מזה ארבע שנים. מיותר לציין שהוא היה שונה: מוזר, מעניין, עצוב, ועוד מיני מילים או אפיונים שאם אספור אותם בטח אגיע ל "שבעה?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה